דוד.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי דוד. אני פה .. מנסה להתגבר על ה"שקט" החודר בימים האחרונים . מנסה לכתוב אותו כאן מולך. מנסה להתמודד עם השקט הזה .לחיות לידו בלי מאבקים. לא בדיוק מצליחה. מפחדת מהשקט.מנסה ללמוד איך לא לפחד איתו . מנסה להשתיק את הכאילו גלים שהוא יוצר בתוכי .. אבל הפחד מגיעים בגלים ..מנסים להאבק בשקט.. מנסים להפר אותו ..לנפץ את "בועת" הכאילו רגוע עכשיו. הפחדים מנסים לעצור אותי להתקדם. הפחדים מייצר בי עוד ועוד פחדים.. מנסה לשלוט בו .בחיי שמנסה .. לא להסחף "לדרמות" האלה שהם מובילים אותי .. והשקט נכנס על קצות האצבעות.. ובעצם ..מחדד את התחושות הקשות שבי .. מבוהלת .. מפחדת ..כמו ילדה קטנה , כזו ששכחו בבית .. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה רק הראש שלי , זה שמנסה לקחת ממני שוב את השליטה אבל ..זה לא עוזר. קשה לי לשלוט. הראש חזק ממני . קשה לו .. לשליט הפחד הזה שבי להתמתן. מחשבות קופצות בי ..משתוללות ..מנסות לאיים בפניי.. היי... "תיזהרי כבר ".. את מתקרבת לאש..אסור לך בכלל להיות שם".."זה יהיה אסון לדעת, להכיר .. להשלים..הפסיקי לשתף פעולה עם עצמך. הפסיקי להגיע לטיפולים האלה .. את יודעת לאן את מובילה את עצמך? לאבדון ..." ו..השקט הזה .. שוב השקט שכאילו מורגש מסביבי. מרגיש כאילו אפאחד מבחוצ כבר לא ממש מתערבב לי .. בחיים, אין שאלות של ..מה את עושה ?.. וכו' .. כאילו ..אפאחד לא מבזבז לי אנרגיות .. בתשובות , בהתנצלויות , בהסברים .. אפאחד לא מאיים ..לא דופק מבחוץ.. לא מנסה לפתוח חלון בכח .. לדעת להבין.. אפאחד ..לא מתפרץ אליי בלי רשות . ואיכשהו זה נוסך בי הקלה. אני יושבת עם עצמי מנסה ללמוד את השקט שלי. מנסה להבין מה הוא מנסה הפעם לומר? נלחמת.פשוט נלחמת בעצמי.מנסה לשים גבולות לפחדים שמופיעים. אבל גם מרגישה ככ לבד מולם .. הם יותר חזקים ממני.הם מזכירים לי איך אין לי שום אבאמא שיכולים להרגיע אותי .. שככ מפחיד . אין לי שום אבאמא שישמרו עליי ..(ששמרו עליי) אין לי אבאמא.אין לי אבאמא!!!!!! אין לי אבאמא חזקים כאלה שייתנו לי בטחון והגנה שילמדו אותי להתמודד. שיבינו אותי. אין לי אבאמא שבזכותם ארגיש עטופה. שבזכותם ארגיש ילדה .. יש לי רק אבאמא שפגעו בי שבגדו בי ..שניצלו את תמימותי.. ובעצם .. למעשה - זה כאילו אמאבא שלי זקוקים ל"שמירה " שלי. להגנה שלי.לקרבה שלי ואני לא רוצה אותם .. בטח לא כמו שאני זוכרת שהם..!!! אבא לא יודע - שתמיד שמרתי .. עלייו ? בשקט .. בקודים של סתר שמרתי עליו.. בסתר הייתי אני .. כמו אבאמא בשבילם. ואני - אין לי לא אמא ולא אבא אני לבד. פשוט לבד. והידיעה הזו .. שהתגלתה בטיפולים .. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.. מה הייתה אמורה לעשות בי ?.... ההכרה בזה ?..למה ?... אמורה להיות החלק טוב בפאזל ((((החסר ))) שנגלה בחיי ?.. הידיעה הזו .. רק קורעת אותי מבפנים . פשוט קורעת. שרית
שלום שרית את כותבת על השקט, שיש לו כמה היבטים, חלקם חיוביים וחלקם קשים יותר. וכמו השקט, גם ההכרה בתובנות הטיפול יכולה לשאת עמה כאב עז ומודעות מכאיבה לריק, יחד עם הפוטנציאל למשהו חדש וחיובי שעם הזמן יגיע וימלא את החלל. לטוב ולרע, המקום זה שאת מתארת, מעין "עין הסערה" שלך, הוא מקום אמיתי. וממקום כזה, גם אם טרי ורגיש וכואב, לאחר שנוקזה ממנו מוגלה וכאבים אחרים, יכולה גם להתחיל דרך של ריפוי וצמיחה. מקווה שיהיה כך עבורך. להתראות דוד
עצוב לקרוא אותך.. כמה שהמילים שלך צועקות כאב של רגש.. אין לי עוד הרבה מילים.. שוב, קוראת אותך תמיד.. חיבוק עדין עדין, ~נילי~
הממ.. בהחלט שעצוב לי . מצטערת על המילים הכואבות התמידיות פה כן ..יותר משנתיים ..(מה יהיה?) מילים ..שנפרשות לראווה ..והכאב הככ אישי שלי חשוף. אני יודעת..אין מה לומר .. תודה על הנוכחות. מעריכה המון. חיבוק בחזרה. שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
