צביעות

רציתי לכתוב על משהו שמאוד מציק לי. אני רווקה בת 44, כמעט ללא קשרים בעבר, בהווה וכמובן גם בעתיד. אפשר לומר שכבר התרגלתי ללבד, והכמיהות לקשר קרוב כמעט הודחקו לחלוטין אבל כמובן שפה ושם הן עוד צצות אל פני השטח. אני בטיפול עם הפסקות אצל מטפל אחד לאורך שנים. אני מאוד מחבבת אותו ועושה רושם שגם הוא אותי ודיברנו הרבה על הרצון שלי בקשר (יותר בעבר, כי כאמור, כבר התייאשתי לחלוטין). הוא בן חמישים והשבוע התברר לי, לאחר שהתגרש, שיש לו חברה בתחילת שנות השלושים לחייה. עובדה זו מאוד ציערה אותי, שכן היא ממחישה לי את מה שאני יודעת מזה זמן - שלא אוכל למצוא גבר בגילי או באיזור גילי, שכן הם מעוניינים רק בנשים צעירות מהם בעשרים שנה, על מנת שיוכלו להמשיך ולהתרבות! ומי שעשוי להתעניין בי הוא "חטיאר" בן שישים. כך הראו גם הנסיונות האחרונים שלי באתרי היכרויות ולכן נואשתי מהם כליל. מה לעשות, איני מעוניינת בגבר הגדול ממני בעשרים שנה ואחרים אינם מחשיבים אותי כאדם, שכן הרחם שלי לא שמישה. ברור שאני מאוד כעוסה וממורמרת ואיני מוצאת טעם בלשוב אל הטיפול עם אדם שמצד אחד מנסה להציג תמונה שבה הכל עוד ייתכן, האפשרויות פתוחות, ומנגד בחייו האישיים ממחיש בדיוק עד כמה העולם הולך ונסגר בפניי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

שלום לך, נשמע מהדברים שלך שאת חשה כאב רב הקשור לכך שאין לך סיכוי להיות בקשר עם מישהו שאת מעוניינת בו. את מתקשה כעת גם להיעזר במטפל שלך משום שהיותו בקשר עם אישה צעירה ממך מחזקת בך את התחושה שהוא כדברייך צבוע ולכן את לא יכולה לסמוך עליו. אלו תחושות קשות אבל אני חשבתי גם על האמירות הקשות שלך על עצמך, שאת בעצם לא שווה, פגומה, שאת מתקשה מאוד להעריך את עצמך ומשום כך מתקשה לחשוב על אפשרות בה תהיי בתוך קשר. אני מניח שישנה מורכבות מעבר לכך, אבל בכל זאת נסי לבדוק האם את יכולה לשנות את הדרך בה את רואה את עצמך. דרור