שקט

כבר הרבה זמן לא היה רגוע ככה... הבנתי שזה לא עצם הביטול של הפגישה ההיא, מיום ראשון. זה היה יותר מזה. כל ההתנהלות העקומה שלה. ואולי יותר מזה... כמו כלי קשת שנותר עם מיתר אחד, ולבסוף גם זה פקע... אז את המנגינה הזו דווקא אפשר להפסיק. זה היה חיוני יותר מאוויר. הבנתי גם, שמה שקרה ביום שני היה מעין פרובוקציה מצידה, נסיון לסחוט ממני תגובה... כמו שכתבתי במשמרת של דרור - היא התקשרה אליי בבוקר, בשעה שהיא יודעת(!) שאני ישנה ושהנייד שלי מושתק... מן הסתם לא עניתי לה... (יתרה מזאת, אני תחת השפעת התרופות... אפילו האזעקות לא מעירות אותי... אם לא ייפול לי גראד על הראש, לא אתעורר... ) אז במקום לתת לי צ'אנס להתעורר ולראות שהיא התקשרה, היא פשוט התקשרה לאמא שלי... ברור שכעסתי כששמעתי את זה מאמא שלי... אבל התאפקתי, לא יצרתי איתה קשר... בדיעבד הבנתי שלזה היא חיכתה - שאצור איתה קשר, אפילו כועס... אבל החלטתי להתעלם ממנה. חייבת מנוחה מוחלטת. ספגתי כל-כך הרבה בחודשים האחרונים ו... די. לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת לסבול יותר את כל הכשלים שלה. את כל המקומות שבהם היא לא מסוגלת להכיל יותר. שהיא מתפרצת עליי (עם או בלי סיבות). נכון שהיא אנושית ומותר לה לטעות... אבל... כמה?! ואיך?! אז לפגישה של אתמול לא הגעתי. אני לא מתכוונת להגיע יותר. לא מסוגלת לראות אותה, לשמוע אותה/ממנה. כלום. הסאה גדושה כבר מעל ומעבר... הקש ששבר את גב הגמל הגיע כבר מזמן, אבל השתדלתי להתגבר ולנסות להמשיך בכל זאת... המיתר שפקע סדק משהו הרבה יותר מהותי. משהו עמוק בפנים. ואני חייבת לציין, שלמרות זאת, מאז שהחלטתי להתעלם יותר רגוע לי. סוף-סוף קצת שקט. בלי המנגינה ההיא, שכבר לא נשמעה כמו לחן מוכר, אלא דיסוננס צורמני שמכאיב באוזניים.

שלום לך נשמע שאת בתקופה עמוסה ורבת התרחשויות, שחלקה מתרחש מול המטפלת, חלק שתואר במשמרות קודמות, שאינן שלי. אינני יודע בדיוק מה העניין, אבל התחושה העוברת אליי היא בעיקר של כאב, הדיסוננס הצורמני הזה שצורם באוזניים ומכאיב בלב. יש גם פעמים כאלה, של יציאה מקצב, של אובדן המנגינה. שוב, מבלי להכיר את כל התמונה, ההמלצה שלי, בדרך-כלל, היא לנסות להתחבר מחדש, למצוא יחד את הזמזום המשותף, את המנגינה המוכרת, השומרת, שלעיתים באמת יכולה להתגלגל למשהו פחות נעים ומוכר. להתראות דוד

לא, לא... זה בדיוק העניין דוד... שום כאב עכשיו, רק שלווה שהיתה חסרה לי הרבה זמן, ביחס לטיפול ואליה... כמה שניסיתי להחזיק מעמד, לפעמים - כידוע - בשביל שתינו... אבל לא עוד. החלטתי לשחרר את עצמי מהעול הזה. עייפות החומר כנראה. ראיתי דברים שקורסים כתוצאה מעייפות החומר... ותחזוקה לא נכונה... שילוב קטלני למדי. אני לא אטען בהתלהבות רבה שיותר טוב לי עכשיו. אבל הוקל לי. כל כל הוקל לי, שאני מצטערת רק על דבר אחד - שלא עשיתי את ה-CUT הזה מוקדם יותר! ואולי זו אופוריה ראשונית שתחלוף מתישהו... אבל עד אז... עד אז אני מברכת על השקט הזה.