לנילי

נילי קודם כל, אני מתנצלת על תגובה קצת מאוחרת.. רק עכשיו קראתי... את שואלת שאלה מאוד גדולה.. שאלה שגם אני הייתי שמחה לדעת את התשובה עליה.. את שואלת איך אני מצליחה לתפקד ביום-יום.. וכשקראתי חייכתי... אני לא בטוחה לגבי המילה "מצליחה"... ומה זו בעצם הצלחה?.. לקום כל בוקר? להתארגן? ללכת לעבודה? לבצע את העבודה? לחזור לבית ו"להעביר" את שארית היום?.. אני לא בטוחה מה זה אומר.. אני רק יודעת שאפשר לראות את זה בדרכים שונות... אני יכולה להגיד לך שיש ימים שאני עובדת "מנותקת"... כל זמן שאני בעבודה, אני מתפקדת בצורה הטובה ביותר... יש שיגידו עובדת מצטיינת... זה איזשהו חלק בי שמנותק מכל מה שמרגיש לי, חלק "נפרד" שפועל באופן אוטומטי... יש ימים שאני לא מצליחה לתפקד.. בכלל.. אני מגיעה לעבודה ולא מסוגלת לעבוד.. אני מנסה איכשהו להעביר את היום... (ברור שלפעמים אני יורדת על עצמי שאני בעבודה אבל לא עובדת כמו שצריך וכמו שאני מצפה ממני.. אבל.. לפעמים אין ברירה...) יש ימים שאני באיבוד רציני, ואני מרגישה שאני על סף התפרקות... בעבודה (והאמת שגם מחוץ לעבודה)... במצבים מסוימים, אני מתקשרת למטפלת, משאירה לה הודעה... ובד"כ היא חוזרת אלי ועוזרת לי לפקס את עצמי.. עוזרת לי לעשות סדר, לנשום, לווסת (אני שונאת את המילה הזאת)... לפעמים אני פשוט נשברת.. והדמעות מציפות.. ואז אני בורחת לשירותים... עד שאני קצת יכולה לנשום... לפעמים אני פשוט מאבדת שליטה, אני מתרגזת, מתעצבנת, אני לפעמים אפילו מרימה את הקול שלי... (וכן, אחרי כמה דקות פתאום הקיצוניות השניה מגיעה ואני רוצה למות מהתגובה שלי)... לפעמים אני פשוט מתמודדת בכך שאני אומרת ש"לא אכפת לי מכלום"... אני אפילו מדברת על זה שנמאס לי מהעבודה.. שאני רוצה לעזוב... (אף אחד שם לא יודע שזה בגלל שנמאס לי בכלל מהכל ושאני מעדיפה להישאר בבית, במיטה, מתחת לשמיכה...למות)... ויש את הימים (וזה הרוב) שבהם אני לא רק "לא מצליחה", אלא אני ממש נכשלת... שאני לא מצליחה להכיל ולהתמודד עם התנודות הקיצוניות.. ימים שהכל נראה רק שחור (אפילו הלבן מתחבא) ימים שזה או הכל או כלום- עם בחירה מודעת ב"כלום", ימים שבהם כדי לעבור אותם אני פוגעת בעצמי, או במקרים הטובים יותר מנסה ליצור קשר עם המטפלת... כמו שאת רואה.. אני לא באמת מצליחה לתפקד ביום-יום כמו שכולם מתפקדים... לרוב, אני איכשהו שורדת את הימים... לפעמים בדרך אחת, לפעמים באחרת... נורא קשה לי להתמודד עם ההתנדנדויות והקיצוניות שבמצבי הרוח.. עם הנפילות המאוד מהירות שלי... עם אי היכולת לווסת (אמרתי כבר שאני שונאת את המילה הזאת, נכון?..) אני מאוד נעזרת במטפלת שלי.. למזלי יש לי מטפלת מדהימה.. היא פתחה בפני אפשרויות רבות.. שמאוד משפיעות על המצב שלי... היא נמצאת בשבילי המון.. והכי מזל?.. שהיא לא מפחדת ולא מתייאשת מהיאוש שלי.. היא מבינה אותי, את היאוש, את ה"חשיבה" שלי בשחור לבן (או בעיקר שחור), את השינויים הקיצוניים ברגשות, בתחושות, במחשבות... הקשר שיש לי איתה הוא קשר מאוד טוב, עמוק, משמעותי.. וזה גם קצת עוזר.. הזכרת את היאוש.. והאמת היא שגם אני נמצאת בתקופה כזו.. תקופה של יאוש מאוד מאוד עמוק... יאוש שלא אחת מביא אותי להרים ידיים ולהגיד שאני לא רוצה יותר כלום.. (לא עבודה, לא טיפול, לא משפחה, לא אותי עצמי...) לגבי השאלה שלך אם אי פעם תוכלי לתפקד כמו שצריך.. תאמיני לי שגם אני שואלת את עצמי לא פעם.. בדיוק את אותה שאלה.. ולרוב אני "מחסלת" את עצמי בתשובה שלילית, די חד משמעית.. אחרי הכל אני "הפרעת אישיות גבולית" אבל.. המטפלת שלי מאמינה אחרת.. היא מאמינה שאני יכולה ללמוד לווסת... אני לא יודעת למה, אבל היא באמת מאמינה בזה.. והאמונה, הרצון והנכונות שלה לפעמים לפעמים קצת מצליחים לגעת בי... פתאום אני שמה לב שכתבתי מגילה יותר מידי ארוכה... ואני בכלל לא בטוחה שהצלחתי לענות לך... אני לא בטוחה שזה בכלל מה שהתכוונת...אני מקווה שכן, אבל אם לא אז.. מצטערת... ניסיתי.. : ) אסיים בזה שאגיד לך שאני קוראת אותך תמיד.. ואת בטח יכולה לנחש שאני מזדהה לא מעט... ו... מקווה שהלילה עבר לך בסדר (כמובן יחסית).. ושהלילה הנוכחי יהיה לך לילה טוב, שקט ורגוע.. שיר

שיר יקרה, כתבת מדהים ומקרב. מילים שמתארות אותך כאדם ככל אדם. בריא וגם חלש. מתחבר מתפרק. רגיל. כמו כולם. בסדר, אנחנו יודעים שהקצוות קיצוניים הרבה יותר, אבל באופן כללי זה כל כך אנושי להיות שם וגם שם וגם שם... נשמתי לרווחה - סוף סוף הכותרת היא לא "אין". זה שינה המון. שתדעי.

שלום לקוראת בפורום.. קודם כל תודה רבה.. האמת שדי הפתיעו אותי התגובות.. בכלל... אני אגלה לך.. שאחת התפילות שהכי חוזרות בבפנוכו שלי, זה שאהיה וארגיש "רגילה" שאהיה וארגיש "כמו כולם"... אז באמת תודה על המילים ובכלל על היחס.. לגבי הקצוות והקיצוניות.. אולי המודעות שלי לעניין זו התחלה בדרך להתמודד איתם?... אולי.. ודבר אחרון.. לגבי הכותרת.. האמת היא שהיה לי נורא נורא קשה לשנות אותה.. הסיבה היחידה היא ש.. לא היתה דרך אחרת שנילי תדע שכתבתי אליה.. אז.. אני מתנצלת מכל הלב אם הכותרת הרגילה שלי מעלה תחושות לא נעימות או משהו כזה.. באמת סליחה.. זה פשוט ש.. בינתיים זה מה שמרגיש בתוכי.. ואני לא ממש יכולה לשנות את זה.. אז סליחה.. שיר

אני מקוה שאת עדיין כאן.. האמת מזמן רציתי לכתוב לך...פשוט לא יצא.. והנה זו ההזדמנות להצטרף, ולהזדהות עם כל הסבל והמכאוב שאת נושאת אתך. אני קוראת אותך תמיד, לא נבהלת מהאורך.. כפי שאת מציינת - מגילות, את מענינת, ממוקדת , כנה אמיתית,ו.. מקסימה, לא מתחברת לדימויים השליליים שאת שאת מצמידה לעצמך, ובכוחם של המילים שאת משאירה כאן,(וגם מבעד למסך..) את מעוררת התפעלות על כח העמידה שלך, מול מאבקים יומיומיים ולא פשוטים. שמחה בשבילך שזכית במטפלת מצוינת, שמצליחה להחזיק בך ואותך, ובעיקר-מאמינה בך. מכאן מחזיקה לך אצבעות, שולחת לך המון כוחות, ובעיקר- אל תתיאשי!! מקוראותייך הרבות.

היי למצטרפת... קודם כל, רוצה להודות גם לך.. על ההתייחסות והמילים.. זה מאוד נגע בי.. אז תודה.. שמחה שיצאה הזדמנות כזו, וכתבת לי.. אני אהיה כנה איתך, ואגיד לך שהיה לי מאוד קשה לקרוא את המילים שלך אלי.. היה לי קשה להבין ולקבל את כל המילים החמות, הטובות, החיוביות שהפנית אלי... להכיל את זה... קשה לי.. כי אני לא רואה את עצמי ככה.. זה כאילו מדברים על מישהו אחר לגמרי.. שלא קשור אלי.. כי אני.. אני רחוקה מלהיות כל הדברים הטובים שאמרת.. לא ידעתי, לא חשבתי, לא תארתי לעצמי שקוראים אותי.. ושהדברים שלי אומרים משהו למישהו.. שהדברים שלי איכשהו מצליחים לגעת כך או אחרת, באחרים.. עם כל הקושי שבדבר, הצלחת לגעת בי, בבפנוכו.. אז.. שוב.. תודה לך.. מכל הלב.. שיר

שיר ... (אנחת הזדהות עמוקה).. קראתי את מילותיך בשקיקה, כאילו המחישו הן בדיוק מפליא (וכואב), את תחושותי וההתמודדויותי (נו) היומיומיות. זה לא שיהיה לי הרבה מה לומר, חוצ מלציין שאני מודה לך בכנות, על תשובתך. כן. היא כן ענתה לי. עזרה לי להוסיף עוד כמה תובנות. אני צוחקת לעצמי משום שחשבתי (אין לי מושג איך), שהמציאות היומיומית, לפחות לפחות שלך, אולי קצת יותר זוהרת משלי. למרות הקושי הכאוטי והעמוק, שמתגלה בכתיבתך.. ואני, אני מגלה בעצם עד כמה אין באפשרותי לברוח מלהתמודד.. עד כמה אני יכולה לכאוב (וע"י זה לשאוף..??אולי?? ל.. אחרת..??) אך העבודה תהיה סזיפית בתוספת מנה טרופה לצידה.. עד כמה ידי כבולות, ועד כמה המטפלת מנסה לעזור לי לצאת ולהשתחרר מן הכבלים החזקים הללו.. המסעירים.. והאם, האם אני באמת מאפשרת לה לפרום את הקשרים הללו..?? או לפחות ללמד אותי איך לשחרר אותם, ולו במעט..??..??!!!?? הלב שלי מתכווץ עכשיו, בכאב עמוק עמום וחזק.. את בטח מבינה אותי. אני שואלת את עצמי.. איך זה שאני כן עזבתי את העבודה שלי בעקבות סולם גהנום הרגשות.. אני שואלת כי אני בודקת.. בודקת עם עצמי. מה שבטוח לי זה שעכשיו, אם לא אטפל בעצמי (כמו שאני עושה) אין. לא יהיה עוד נילי לעולם. אני לא בטוחה אם זה לא מפחיד אותי, או אם זה מפחיד אותי מאוד. עדין לא גבשתי עמדה. זה מסביר את עובדת היותי כותבת עדין. אבל חשוב לי לציין (גם ל..הזכיר לי..?) שזה שאני מטפלת בעצמי עכשיו, גם אם אני לא בטוחה שיש טעם, גם ע-צ-ם הטיפול הוא התקדמות בשבילי. עשייה מקדמת. אומנם אחד קדימה אלף אחורה, אך כבר נאמר, כשקשה, סימן שאנחנו בעליה. נדוש אומנם, אך לפחות לומר זאת.. היאוש אוכל אותי. אני לא יכולה איתו כבר יותר. הוא לא עוזר אותי כל כך מהר. כמו בוץ הוא. נדבק. מתיש, מלכלך. לפחות מנסה.. ושוב בכאב לב העמוק הזה.. מרגישה..?? אז אולי היה זה צעד נכון שעזבתי את העבודה.. ימים יגידו.. אני רוצה לצרף את הלינק הבא, זהו שיר של להקת (נראה לי) PULUMB, שם השיר הוא: In Your Arms , מדובר בשיר שאמא שרה אל ילדה, מרצון להגן עליו, עד כמה שהיא יכולה.. השיר מעלה בי תחושת ערסול אשר מלווה בכאב האמיתי הזה, אותו אני כל כך מכירה.. אולי הוא יעשה לך קצת טוב.. אולי יביא לך נחמה.. אני, כך בכל אופן מקווה.. אז הנה לך: http://www.youtube.com/watch?v=ARAJ7uwnhYU והלוואי ויהיו ימים רגועים יותר.. ומי כמוך יודע.. היי ברוכה שיר יקרה, ושוב, תודה. ~נילי~

נילי.. האמת.. לפעמים לא צריך להגיד הרבה.. וזה הכי בסדר.. שמחה שכן הצלחתי לענות לך, שהגעת לעוד כמה תובנות.. לפעמים יש לנו נטייה לחשוב שלאחרים קל יותר, אולי הם יודעים טוב יותר להתמודד.. שהם חזקים יותר.. אבל לאט לאט אני מבינה שזה לא נכון.. זה לא עובד ככה.. נראה לי שבסופו של דבר לכל אחד יש את הדברים שלו איתם הוא צריך להתמודד.. ואנחנו.. אנחנו "זכינו" בהפרעה כזאת.. שיש לה שם מסוים.. ומאפיינים מאוד מעצבנים.. וצריך ללמוד ולעבוד הרבה וקשה כדי להצליח בסופו של דבר להתמודד איתה.. האמת היא? שכך או כך אנחנו מתמודדות.. לפעמים בצורה טובה יותר כלפינו ולפעמים פחות... תדעי לך נילי.. שלטפל בעצמך זה דבר מאוד מאוד גדול.. ובכלל לא ברור מאליו... כל יום שהולכים לפגישה.. שמנסים.. שרוצים שיהיה אחרת.. כל רגע כזה הוא לא מובן ולא ברור מאליו בכלל.. את צריכה להיות גאה בעצמך.. על הלחימה שלך.. על השאלות שאת שואלת את עצמך.. על הכנות שלך מול עצמך.. לגבי היאוש.. אמרתי לך.. מבינה אותך מאוד מאוד.. יש לי המון תקופות כאלה.. שבהן אני לא רואה כלום חוץ מיאוש.. בתקופות האלה באמת הרבה יותר קשה לעשות משהו.. אבל כשעושים זה עוזר.. ויש דברים שאנחנו כן עושים בזמן היאוש.. כמו לכתוב כאן.. כמו ללכת לפגישה בכל זאת.. כמו עוד דברים.. אני לא יודעת מה קרה בדיוק עם העבודה שלך.. אבל אני באמת באמת מאמינה שיש דברים שקורים כי כך צריך להיות.. (ואנחנו רואים את זה בסופו של דבר רק ממרחק רב..) אני מקווה שדווקא עכשיו תמשיכי לטפל בעצמך.. ואני מאמינה שהנושא של עבודה יסתדר לך.. שוב כתבתי המון.. אז אסיים.. בדבר אחרון... אני מאוד מאוד מתחברת לשירים.. הם הכי נוגעים בי.. אז תודה על השיר.. התמונות מדהימות.. והשיר לא פחות.. והנה שיר אחד בשבילך.. שיר שמאוד נכנס לי לבפנוכו.. (אני לא יודעת לצרף קישור, אז שמה את הכתובת.. http://www.youtube.com/watch?v=IdeMkywlS54 שיר