...

מלי... כואב לי... לא שולטת בזה יותר... חותכת לעתים יותר ויותר תכופות... זה כמו איזה סם ממכר, כל פעם צריך יותר כדי להגיע לתחושת ההקלה הראשונית הזו... וגם זו כבר לא ממש הקלה... המטפלת שלי אמרה לי להתקשר אליה לפני, ואני לא מסוגלת... היא כזו מקסימה ואני יודעת שהיא תהיה שם אם אני אבקש אבל אני לא רוצה לתפוס עוד מקום... לא מגיע לי שהיא תעזור לי... היא במילא נותנת לי יותר מידי... היא צריכה להשקיע את הזמן היקר שלה במטופלים שהם לא חסרי תקנה... לא במקרים אבודים... אם הייתי יכולה להתכנס לכדור קטן ולהעלם העולם היה הרבה יותר טוב לכולם... מלי, אין לי שאלה. רק אם יש לך מילה או שתייים, באמת לא הרבה, שירגיעו ואולי יתנו לי אויר לעבור את הסופ"ש עד הפגישה הבאה...

שלום סיון. אני שומעת אותך נאבקת ברצון לפגוע בעצמך, מתארת לעצמי שאת חשה כעת כאב ועצב בלתי נסבלים. אני ממליצה שתשתפי את המטפלת שלך במה שאת מרגישה, או, אם את חשה שזה כבר לא בשליטתך, ספרי על כך לאדם קרוב שיוכל לשמור עלייך מפנייך. אני רוצה לעודד אותך בנקודות הללו למצוא בתוכך קול אחר, זה שלא שונא, הורס, כועס, מאשים. דווקא קול מלטף, מרגיע, מערסל. קול בתוכך שיוכל ללוות את מה שאת מרגישה במילים מרגיעות ומכילות. קול בתוכך שיכול להיות לא שיפוטי ולא ביקורתי, ובעיקר להדהד אפשרות אחרת - בריחה למחשבות או לעשייה נעימה וחיובית יותר. מקווה שתמצאי בתוכך את פס הקול הזה, ושתזכרי שבוודאי כבר עברת תקופות קשות ושחורות בעברך, ושגם זו יום אחד תהיה מאחורייך. נסי לשרוד את הכאב כעת עם כמה שיותר אמפתיה וסלחנות למצבך, ונסי להיות עבורך "מבוגר אחראי" שמטפל ודואג. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.