.

הי דוד המטפל שלי נטש אותי. כמו כל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי ( אבא, אמא ) התהפך עליי יום אחד והחליט שהוא לא מתייחס אליי יותר. לא עונה לי בהודעות סמס, לא במייל ולא בטלפון. אני שבורה, מרוסקת מאחר ורק לפני חודש וחצי הכל היה בסדר! הכל התחיל מזה שהייתי בדיכאון שתי פגישות ולא יכולתי להגיע, והוא לא התקשר אפילו לבדוק שהכל בסדר ( הוא תמיד, במשך ארבע שנים, התקשר אם לא הגעתי לפגישה ), מאז נפגשנו פעם אחת, אחרי שדי בשרירותיות, הוא החליט לענות באחת הפעמים ובאתי. ישר בתחילת הפגישה ( אחרי שלא נפגשנו איזה חודש, כי אחרי הפעמיים שלא הגעתי, הוא התקשר וביטל 4 פגישות בגלל מחלה ומילואים ), הוא הודיע לי שמהשבוע הוא יוכל לקבל אותי רק פעמיים במקום שלוש פעמים בשבוע. יצאתי משם שבורה, ולקחתי מלא כדורים והגעתי לבית חולים. וכשיצאתי משם הוא התקשר כי הפסיכיאטרית בבית החולים התקשרה אליו. הוא אמר שהוא יחכה לי בפגישה הבאה. יום לפני כתבתי לו שיש לי בחילות והקאות עדיין ולא אוכל לבוא, והוא התקשר ואמר שהוא מצטער ושנשתמע. מאז עברו שבועיים וחצי. לא השתמענו, הוא לא התקשר, שלחתי לו סמסים ומיילים הוא לא עונה. בכלל בחודש וחצי האחרון היה כמו רובוט, פעם אחת לא שאל אותי מה שלומי, כל פעם רק ביטל ואמר ביי. ועכשיו כבר לא עונה בכלל. ככה מסיימים טיפול? כל יהחס שלו השתנה אליי, תמיד היה מתקשר אליי אפילו בלי שרציתי, ועכשיו אפילו לא מתייחס כשאני פונה אליו? למה אנשים מתנהגים ככה? למה הם הופכים פתאום להיות קרים ומרוחקים ומוחקים? זה אתי בכלל? גם אם לי היה קשה להגיע, וזה חלק מהבעיה שלי, למה הוא נשבר וכועס ולא מתייחס אליי? אין לי כוח יותר למחיקות האלה. פשוט אין. הוא היה הבן אדם הכי יקר לי בעולם וזהו, נעלם יום אחד. זה מה שקורה כשמורידים הגנות, כשבוטחים, כשחשופים. למי הוא יתן עכשיו דין וחשבון? לאף אחד. מטפלים יכולים לרסק אותך ולשבור אותך ולהשאיר אותך מרוסק לאלפי רסיסים. אני שונאת אותו.

שלום אופיר אני מבין את מה שאת כותבת, ואין לי הרבה מילים להציע לך. אני מבין שחווית את הסיום הפתאומי של הטיפול כמשהו מזעזע ושרירותי, ובאופן טבעי את מרגישה עכשיו פגועה מאוד ומלאה בכעס ובסימני שאלה שונים ורבים. אני מניח שבעתיד, בטווח הארוך, יכול להיות נכון עבורך להבין עוד את מה שקרה - איך קרה, למה, האם ללא סימנים מקדימים בכלל. אבל זה עוד בטווח הארוך. כרגע אני מאחל לך בעיקר להתאושש כמה שיותר מהר, לעבור את התקופה הזו בשלום ולשים אותה, במידת האפשר, מאחורייך. להתראות דוד

אני יודעת שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרני בו הכל יתכן ואין אמת והכל נתון לפרשנות... אבל מדוע כפסיכולוג קליני שקורא על חוויות של מטופלים, חוויות קשות מטיפולים שבהם יש שאלה לגבי המקצועיות של המטפל, אינך מעלה את האופציה הקונקרטית של זכויותיהם כמטופלים והאפשרות להתלונן בועדת האתיקה של הפסיכולוגים. האם זה נובע מתוך "שמור לי ואשמור לך" או שמלכתחילה אתה מאמין שכל אנשי המקצוע עושים עבודתם נאמנה ואלו רק המטופלים שלא מפרשים את הדברים נכונה... האם אתה בכלל שואל את השאלה מה הדברים שקרו בפועל או שזה בכלל לא משנה בעיניך?