דיכאון

היי דרור , רע לי , זה תקופה כזאת שנמשכת כבר כמה שנים (אני בת 25.5) , שפשוט אני סובלת לחיות , הכל מסביבי בסדר , ואני גם מתפקדת באופן נורמלי לחלוטין , אבל אין לי כוח לחיים , זה ממש מרגיש כמו מאמץ נפשי לעבור כל יום (אני עושה את זה כי צריך ) ולא שהחיים שלי באמת כאלה קשיים , סתם הכל מפחיד אותי ומלחיץ אותי (גם שאין סיבה אמיתית ) , ורע לי , לפעמים רע לי יותר לפעמים קצת פחות , אבל אני לא מצליחה להנות מהחיים , פשוט נמצאת כאן כי אין אלטרניטבה אחרת. אני כבר שנתיים בטיפול , אבל אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי פחות לסבול ... יש לך רעיונות מה אפשר לעשות שאני אפסיק לסבול כל כך ? זה עדיין נחשב דיכאון שזה נמשך שנים ? ..

יובל שלום, לא קל לקרוא את הדברים שלך, בעיקר כאשר את מרגישה ששום דבר לא ממש עוזר לך. ועדיין הייתי שמח לשמוע קצת יותר על מה כן קרה בשנתיים בהם את בטיפול? האם ישנם דברים עליהם את יכולה להצביע ששינו משהו, אפילו אם החמירו את הרגשתך כרגע? אני שואל את זה כי לא לגמרי ברור לי מה גורם לתחושה, לסבל שלך. בהחלט ייתכן שזה משקף גם את הרגשתך, שיש שם משהו לא ברור ואז כמובן הייתי ממליץ למקד את הטיפול בכך, בניסיון למצוא מה גורם לך לתחושת חוסר הטעם הזו. לגבי שאלתך האחרונה ישנם סוגים שונים של דכאון, לא נכון יהיה מצידי לקבוע מכאן האם את סובלת מדכאון, ואם כן מאיזה סוג, אבל כן ישנם סוגי דכאונות הנמשכים זמן לא קצר אם כי עצמתם אינה גבוהה כשל דכאון אקוטי. דרור.

קודם כל תודה על התשובה .. אני בטיפול שנתיים , שמה שהשתנה קרה בדיוק הפוך ממה שרציתי שיקרה לי , דברים הפכו להיות מוסבכים יותר . ואני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי שם , ואנחנו לא מדברות על דברים קשים - אני חושבת שגם שם זה דיי תקועה . (מעבר לתלות ענקית שקיימת ) , היא מאוד סבלנית ונחמדה אלי , למרות שאני לא מצליחה לשתף פעולה ולדבר איתה על דברים , או שאני לא מצליחה להסביר את עצמי , או שאני פשוט מרגישה שמה שיש לי להגיד לא מספיק חשוב או שפשוט לא מוצאת את המילים הנכונות , אבל אני מרגישה שהעולם הפך להיות אפילו מסובך יותר אחרי שנתיים בטיפול , ואני לא מאשימה את הטיפול - אבל זה פשוט ככה .. גם שם כמו בחיים אני לא מבינה מה אני עושה .. (אני פשוט מרגישה שתלוייה בה מיידי ).. אתה חושב שיש סיכוי שזה אי פעם ישתנה ?!