דוד.. זאת שוב אני..

דוד... אוףףף עובר עלי יום מתיש.. לא פשוט לי בכלל.. אני כולי פגיעות, שברירית קצת מרוסקת הרבה עצובה וגם קצת קצת בסדר. אני כולי אמביוולנטיות. קשה לי עם כל קשת התחושות והרגשות הללו. קשה לי להכיל את כל הצדדים שבי, שאני, להיות גם השחור, גם הלבן ו..גם האפור.. כל היום רציתי לבכות, הבכי עלה לי למעלה לגרון.. ואני לא בכיתי.. ואני לא בוכה.. אבל כל כך צריכה.. אוףףף.. דוד.. ((((((((((((((((נ ש י מ ה ע מ ו ק ה)))))))))))))))))) ... .. . ... .. דוד.. יש לי כל כך הרבה שאלות על כל המערכת השיקומית כאשר היא יוצאת מגדר ה'פרטיות'. מטפל אשר מטפל במוסד שיקומי, חייב להשתתף בישיבות צוות אשר דנות בכ-ל המטופלים כולם. המטפל משתף את כל הצוות ברשמיו (כנראה) ומסתבר ששאר חברי הצוות משתפים בין אם זה באינפורמציה הטיפולית הנתונה בידם, ובין אם מדובר בדעתם האישית, לגבי התקדמות הטיפול של מטופל ספציפי. במצב שכזה, נפרצת בעצם (לדעתי) הפרטיות הטיפולית בין המטפל למטופל כך שאינטימיות שבקשר, אינה (אולי) יכולה להתקיים באותה מידה בה תוכל להתקיים בקשר פרטי יותר. הכיצד אם כן, יעילות טיפול שכזה..?? אני מבינה שיש צורך, למען התקדמותו של המטופל, לגבש דעה מגובשת בהקשר לטיפולו, בעצם לטפל בו בצורה אינטנסיבית ומקיפה. אך, הכיצד יכול הקשר הפרטי במערכת שכזו, לקיים אינטימיות, פרטיות (על כל המשתמע מכך) אשר מביאה בעקבותיה שיתוף פעולה, הדדיות, פתיחות (תכונה חשובה מאוד לטיפול טוב) אמון ורגיעה של 'לסמוך' 'לדעת שאני בידיים טובות'.. יכול ותטען שכל זאת יכול להתקיים למרות שהטיפול אינו פרטי לחלוטין, אני איני מצליחה (לגמרי לגמרי לא) הכיצד מתקדמים ככה. שהרי אני מרגישה שהאינטימיות נפרצת, אפילו אינה יכולה להתקיים משום ש'סדוקה' כבר מראש.. אני מרגישה פרוצה לרוחות דוד. אני ל-א מרגישה מספיק בטוחה. אני מרגישה מסכנה. מטופלת. דוד.. אני יודעת שכל זאת דנים בטיפול, ואני עושה זאת.. אך עדין.. איני מבינה.. וזה כואב לי.. וכבר ככה כואב לי עכשיו מספיק.. לא צריכה שיוסיפו עלי עוד כובד. אני לא חזקה עכשיו.. אני לא יכולה לסחוב כל כך הרבה.. דוד... אוףףף (קול חלש) אני עייפה נפשית, נפשית.. גם פיזית.. כל הפאקינג מלחמות האלה בתוכי. אני רבה עם עצמי אני בועטת לפעמים גם מנחמת אני לא דוחפת (קדימה) אני שוקעת אני רומסת אני נרמסת אני פוסעת שלוש פסיעות אחורה, חצי פסיעה קדימה, ארבע פסיעות אחורה, שבע קדימה, שלושים מליון ואחת אחורה, ואפס קדימה.. אתה מצליח להבין איפה אני עומדת.. ?? (קול שקט, אולי מיואש..?) אתה רואה.. כמה שזה קשה.. ומתיש.. ועצוב עמוק כבר ככה.. אוףףףףף דוד.. זהו.. כבר אין לי הרבה מילים עוד.. נראה לי הבהרתי את התשישיות דיו.. אכשיו התשישות גם מבקשת ממני להתנמס.. וגם קצת לחפש עירסול מבחוץ.. אז זה מה שאני עושה.. מנסה בכל אופן.. חיבוק חלש, נשען.. (אם מותר..) (Enter אחר מיותר קצת מרוחק, בכל זאת קרוב, אך כמעט תלוש.. אחרי הכל, מרגישה זרה לעולם..) ~נילי~

שלום נילי נשמע שאת מרגישה רחוקה ותלושה ואולי בעיקר לבד. אני שומע ומבין את הקושי שלך עם המסגרת הטיפולית, אבל חשוב לי להדגיש שהסיבה לדיונים בצוות אינה מפאת רכילות או מניע אחר דומה. התועלת המיוחדת הגלומה ב"מקום מטפל" (במקום טיפול אישי בלבד) היא בדיוק היכולת הזו להעזר בצוות והמצב בו, ברמה מסויימת, יש יותר מאדם אחד המשתתף בטיפול ובהחזקה של העוצמה הרגשית היוצאת במהלכו. כך שמעבר לשימוש בחשיבה של צוות יש שימוש במשאבים הרגשיים של הצוות, מה שמאפשר, במצב האופטימילי, יכולת החזקה והתמודדות רגשית חזקה בהרבה מצד המטפל. ומעבר לכך, עוד הבהרה: גם בדיונים אלה, הדיון אינו נכנס למילים מדוייקות או לתוכן הספציפי של פגישות בהכרח. אלא, יותר כחלק ממחשבה כללית על האדם וכיצד ניתן לסייע לו. אני מרגיש שאני נותן לך קצת תשובות קונקרטיות, בזמן שאת אולי זקוקה בעיקר לעידוד או נחמה, אבל חשוב לי להעביר את הפוטנציאל הגלום דווקא בטיפול במסגרת ואת התועלת המיוחדת בו, שאינה בהכרח מתבססת על הפרת הסודיות והאינטימיות. מקווה שתרגישי טוב יותר בהמשך. להתראות דוד