Lucky Luke

דוד, מה שלומך? על הטיפול שלי לא אכתוב כאן... איכשהו נבנה שם משהו כל כך אישי ופנימי, שכל דבר שאכתוב עליה ועלינו ירגיש לי כמעט כמו חילול של המשהו הזה, העדין. כאילו צריך ש-4 כפות הידיים, שלי (המצאתי לי עוד 2 :-)), יהיו עסוקות בנר האישי-אינטימי הזה שנדלק לנו, שהוא לגמרי של שתיים, ולא במשחק בשעוות של אחרים.. אז אכתוב רק משהו מהשוליים... רק אכתוב שאני מרגישה ברת מזל. נשמע קצת תלוש לכתוב את זה דווקא פה, אבל מישהי, זקנה למדיי, שפגשתי בחו"ל, ועולה בי מלא פעמים כדוגמא לכוח סיבולת, ליצר חיים, להרפתקנות, להתעקשות להתקדם ולראות עוד קצת עולם.. המישהי הזו הפתיעה וכתבה לי מייל, מהצד השני של העולם, 3 חודשים אחרי, רק כדי לדרוש בשלומי ולספר לי עוד קצת מהעולם שהיא רואה.. על עלים שמחליפים צבעים ובתים עתיקים שזכתה לגור בהם, על הטחב וחריקות העץ, על זקנים ממנה, בני 100 ומשהו, שזכתה להכיר.. היא אדם שתמיד עולה בי בהקשר לעבודה קטנה ואיטית שקל מאוד לוותר עליה או לבטל אותה "לא התקדמות בכלל", אבל אם מתמידים בה מביאה אותנו רחוק. היא מבוגרת בת 70 ומשהו, שתמיד הצביעה גבוה למעל?ה ההרים וקבעה לעצמה שלשם היא רוצה להגיע. (למרות שאנחנו, חבורת הצעירים, לא היינו להוטים לטפס על כל גבעה..). היא תמיד צעדה בצעדים קטנטנים ומדודים, עם משאף בכיס, לא עצרה כמעט לנוח- רק המשיכה בצעדיה הכמעט לא מורגשים ובסוף הגיעה. לפעמים 10 דקות אחרי כולם, אבל היא הייתה שם. לא מוותרת על עלה, ציפור או אבן, נחושה לראות הכל. כל כך קל לי לוותר כשהכל נראה סיזיפי, או לבטל צעדים פצפונים ולקרוא להם בשם המעליב "שום דבר".. אבל הזקנה הניו-זילנדית הזו יודעת דבר או שניים על התמדה ורצון.. זה לא קשור לכלום- פשוט בא לי לשחרר הצהרה (הצהרה זה קצת גדול מדיי..) שאני ברת מזל :-).. ברת מזל שנשארתי איפשהו בזיכרון של אחרים ושהם חשבו עליי מספיק כדי "להרים מייל" ולשאול מה נשמע.. כאילו מישהו הרים קצת ויצר חרכים בתריסים מדומים בעולם, ופסי אור חמימים וקרובים מפלסים דרך ומשרטטים לרגע תמונות של שלג וקריסמס מתקרב, מעולמות מקבילים :-) לא קשור לכלום... אולי סתם רציתי לקרוץ פה קצת.. להעביר את הפסים הלאה.. תמיד נרגשת מאוד ממחוות כאלה של קשר.. זה אף פעם לא עובר על ידי.. סליחה אם זה לא ממש קשור לכלום. לא תמיד הכל קשור. :-) מקווה שקר אצלך פחות מאצלי.. בברכת "בנג בנג לאקי לוק" (אם כבר "מה הקשר?", אז עד הסוף.. לא?) הישאר חמים ;-) לילך

לפעמים זה מפתיע באיזו מהירות אפשר לעבור מלאקי לוק לצל המנוקב שלו, אתה יודע? יום שלם שפוף רק בגלל הערה קטנטנה של מישהו (נחמד דווקא) על כך שהגעתי מאוחר קצת לעבודה היום.. לא רק היום.. קשה לי בבקרים.. והבושה גדולה.. ומשם כבר הכל השתבש לי.. הצטברו עוד הערה או שתים כאלה, מכאיבות, על נושאים רגישים לי אחרים.. בימים האחרונים דימוי הגוף שלי מטריד.. מבייש וכמעט מגעיל.. ממש בלי סיבה.. יש מקומות שהייתי שמחה לו מישהו אחר היה יכול לקחת את הגוף שלי אליהם, בזמן שאני אחכה בנחת על ספה עד שיחזור. ומוטב על הספה שלה, שלא אתפוגג לי בנתיים.. זהו. אשלח ודי. הבטחתי לעצמי עוד אחד קצר וזהו. חבל שאני לא יכולה לחכות לה בסבלנות.. איי מעגלי ההלקאה האלה מזינים את עצמם כל כך יפה, אני ממש רווה מהם נחת.. (סתם..לא ממש.. ;-)

לילכונת, אני לא אקח את הגוף שלך, אבל כן אחייך אליך חיוך רחב, כזה חם, עם חיבה... את לא תתפוגגי... דווקא כאן את מורגשת, נוכחת. הציפיה הזאת יכולה להכאיב לפעמים. מי כמוני יודעת... אבל אז הזמן שלנו איתן מגיע, ואיתו אנחת רווחה-הקלה על המקום שלנו שם, איתן. בנתיים אני איתך, טוב? חנוכה שמח... נ.

שלום לילך אני מבין שבדיוק פיספסתי את הרגע החמים והמשמח ועברתי, יחד עם הודעתך השנייה, למצב הקריר והשפוף יותר. האמת היא שאני מרגיש שלשתי ההודעות שלך מגיעה התייחסות יותר משמעותית מזו שלי, בוודאי בשעה מאוחרת שכזו, אבל אולי לכן חשוב וטוב כל-כך שיש לך את הספה, עם האור החם והרך המקיף אותה..תראי, אלה מעגלים של אור וחושך, אדם וצל, ואף אחד מאיתנו לא יכול להימנע מהם. כל מה שניתן לעשות הוא לנסות להישאר כמה שיותר בצד המואר של המעגל, לקבל את נוכחות הצל כעובדה, אבל לנסות ולתת לו להשתלט כמה שפחות..כך שאני בעיקר מקווה עבורך שהמעגל ימשיך בסיבובו, ויביא אותך למקום מופז וחמים יותר. להתראות דוד