פחד

הי וחג אורים, כתבתי הודעה עוד בראשית השבוע ותכננתי לשמור אותה למשמרת של היום. חשבתי שרציתי כל כך. שפצרתי אותה ביום ראשון, ועוד קצת בשני, ועוד קצת היום בבוקר, ממש נהייתה מפלצת כמו כמעט תמיד... ו... לא יכולתי לשלוח אותה. לא יכולתי... אז במקומה באה זו, לעדות שמשהו תוכנן והיה ממישהי שלא מכירים ולא באמת צריכים ומן הרצון לא נותר מאום. אך, הנה, משראיתי שמשהו הגיח לו כאן, רשמתי דבר קטן ולשם הפגת סקרנות - נושא ההודעה היה תקיעות מול שינוי שרציתי לבחון בי.

שלום לך אני קורא את הודעתך ולא יכול שלא לתהות האם את בעצם לא מתארת דפוס של משהו שקורה לך שוב ושוב בחייך. התכוננות, ציפייה, הכנה, ואז מגיחה המודעות העצמית החריפה מידיי, הפסילה העצמית, ומרוב שאת חוששת לחשוף את מה שאת מביאה (שכבר הפך מפלצתי בעיניך) את נסוגה לאחור, מסתתרת ומסתירה. ויחד עם זאת, מעט חושפת, לא? קצת רומזת, מפיגה סקרנות ומגבירה אותה באותו הזמן...ובמקום להיות זו שמחפשת, את הופכת להיות זו שמחפשים אחריה. זו טקטיקה טובה על מנת להרגיש בטוחה, בשליטה יחסית. בוודאי, אף אחד לא יכול ללעוג לך, או לבקר אותך כשאת "אף-אחד" (אגב, האם את יודעת שאודיסאוס השתמש פעם בדיוק באותו כינוי על מנת לחמוק ממפלצת מפחידה במיוחד?). אבל אני חייב לומר לך - הטקטיקה הזו מאפשרת לך להיות מוגנת. אבל היא לא תאפשר לך לגדול. היא מאפשרת לך לא להתמודד עם המפלצת, אבל בטווח הארוך היא רק מגבירה את השליטה שלה עלייך. את חשבת על תקיעות מול שינוי - נדמה לי שאולי זה יכול להיות מקום טוב לבדוק את המושגים הללו. בהצלחה דוד

הי דוד, אני עושה "העתק הדבק" של ההודעה המקורית... לא נגעתי במקור כפי שהיה, לפני ששלחתי את ההודעה בראש עץ זה. אז בשביל להשלים קצת, וכן, בוודאי דפוס חוזר, מודעות עצמית חריפה, הגנה שלא מאפשרת לגדול ודברים נוספים שכמובן נאמרו על ידך. לב החרדות ... לא חושבת שמחפשים אחריי, לא באמת, (אם כי משאלה כזו, ככל הנראה, קיימת ומאוד) ועכשיו, ולא רק עכשיו, חרדה מפני הכניסה של המעבורת לתוך אטמוספירת כדוה"א, וגם... מנסה לזכור שכל זה הוא רק דימוי... הנה: ... ציטוט ... הי , אני משתתפת שמבקרת בפורום לעתים במשך השנתיים האחרונות (בערך), אפילו כתבתי כאן די הרבה. עפי"ר איני משתמשת בכינוי קבוע. משתתפי העבר אם עדיין מבקרים כאן, קצת "מכירים" אותי. אני מהמבוגרים יותר, כך נראה לי, ונמצאת בטיפול עומק מספר שנים. בסוף שבוע שעבר הועלה כאן נושא השינויים בטיפול, וזה נושא שמאד מעסיק אותי. אני יכולה לנקוב ברשימת השינויים הקשורים אליי, חלקם חיצוניים, מופיעים על פני השטח, חלקם פנימיים ומסווים. החלק המוסווה והנעלם מן העין - לעתים בידיעה, וגם, ככל הנראה, נסתר אפילו מפניי עצמי, בלא דעת. תהליך מוכר שקשור לחרדות חזקות מן העבר. כמו-כן, יודעת שבתקופה הזאת שאני רושמת כאן הייתה נסיגה בטיפול שלי אפילו למקומות גרועים מאלו של התחלת הטיפול. יודעת שישנם שלבים כאלה, כך לעתים קורה בתהליכים טיפוליים. בכל זאת, במהלך התקופה הזו תהיתי אם מישהו "מבחוץ" (מישהו זולתי שאינו הטיפול ואינו מישהו מהעבר הרחוק) הצליח לשים לב למשהו אחר בי, לטובה גם לרעה, או, לא זה ולא זה, מה והיכן בדיוק. לעתים, מצער אותי לשמוע שכלל לא יודעים על נוכחותי או קיומי, ולכן, אין מה לומר גם על שינוי. כתבתי הרבה במשמרות של המנהלים כולם, ואיני בטוחה כלל שקוראי הפורום ו / או המנהלים השונים יודעים לחבר את החלקים ולהבין שהם ממני. (זאת החרדה שאולי הכי מאפיינת אותי גם כאן וחוזרת על עצמה, השינוי היחסי אולי מתבטא בכך שאני מכירה את זה...) המילה הזאת, "לחבר" איך שאני משתמשת בה, נפרמים החוטים הדקיקים. מעניין אותי לשמוע מאנשים שעברו טיפול על השינויים, ועדיין, זה יותיר אותי מבולבלת. בלבול על שום מה? מפני שאני לוקחת בחשבון שיש מי שמשקיע מאמצים רבים לצורך הסתרת השינויים, ויש מי שיציג את השינויים שעבר כגדולים משמעותיים ועמוקים יותר מכפי שמישהו זולתו שמכיר (ועם זאת מבין ואובייקטיבי) יבחין בהם. וכן רציתי לומר קצת מחשבות. נראה לי, בפרק זמן קצר יחסית, שהוא התחלת טיפול (לצורך העניין בוא נאמר - שנה) עפי"ר קשה להגיע לעומקים של ממש ולחולל שינויים ברמה בסיסית יותר. לדוגמא - לדעתי, ובד"כ, מי שבאופן מובהק ודומיננטי מתנהג את הרגשות שלו, עדיין לא מצליח לעשות את השיפט וממש לדבר אותם ועליהם תוך פרק זמן כזה. וגם, לדעתי, התובנות נמצאות עדיין קרוב מידי לפני השטח, הן יותר מדוקלמות, אבל לא מתיישבות ממש מבפנים כחלק טבוע בך. אני לא בטוחה שתוך שנה, אדם עם בעיה רצינית יסכים להתבונן על עצמו מבחוץ ולראות ולהודות בקיומם של חלקים פחות נעימים בו (אפילו המכוערים ביותר שבהם, הדוחים ומעוררי הסלידה), ולהבין שתגובות מסוימות שלו גוררות על באמת פידבקים בעלי מאפיינים די דומים מהסביבות השונות של האדם. לא קל, מאד לא קל לקחת את האחריות, המדודה, מבלי להריץ אותה לכיוון ה"יותר מידי" - מה שהופך אותה לאשמה. בנוסף, בעיניי, וכפי שלמדתי מהטיפול, חלק מאי ההכרה הזו, מההכחשה, הדחייה, היא להלביש על עצמך את הכותרת שכולך גועל נפש אחד גדול, כשהנכון יותר הוא (ככה אומרים לפחות) לראות שיש בך חלקים איכסה, אי אפשר לברוח מהם, ועימם יש בך גם חלקים אחרים. מקרבים ומזמינים משהו בריא יותר. הייתי רוצה לשמוע ממך, דוד, בהיותך מנהל שכבר יש לו ותק בפורום, ובהנחה שאתה אולי איכשהו עוקב אחרי הודעות של משתתפים (בעצם משתתפות) קבועות - האם אתה מבחין בשינויים של משתתפות דרך הכתיבה שלהן (אני מניחה שהתשובה תהיה חיובית) אבל בעיקר מה שחשוב לי לשמוע הן דוגמאות. ממש הייתי רוצה לשמוע על מספר דוגמאות יותר ממוקדות ופחות כלליות. ו... מדוע, בין השאר, העליתי את השאלה? ניסיתי לחשוב, שאולי, לפעמים מרגיז אותי (ככל הנראה, קנאה/בוז מהולים בגאווה וגם אוי לב?ושה) שמישהו מספר על תמורות גדולות, כשלמעשה מדובר בשינויים שהם יותר על פני השטח; ואילו אני, שחלו בי שינויים עמוקים של ממש שומרת עליהם מכל משמר ובסוד. הם אינם יוצאים לאור. במידה מסוימת זה נכון גם לגבי חשיפת עוצמות הכאב, הנזקקות ועוד. ושוב, אחזור על עצמי ואומר - הלוואי, הלוואי שכבר יכולתי לבכות, להישען, להרפות (מאובר שליטה, כביכול...), לכתוב את הכל בשלוש מילים במקום המוני המונים שקשה למצוא בהן את הלב. וגם זה מן סוג של הגנה... ... סוף ציטוט ... על החיים F1