יש מוצא??

אני ב"דיכאון"(שונאת ת'מילה הזאת)כבר יותר משנתיים. אפילו השתכנעתי לפני חצי שנה והתחלתי לקחת כדורים. כ"כ להסביר את זה. אין לי כח אלי. נמאס לי ממני. אני מתאמצת להתקדם, לצאת מזה אבל זה עוטף ולא נותן.כמו איזה תמנון רב זרועות שכל פעם שתתחמק מאחת תתפוס אותך אחרת. זה כמו לחיות בצל הסכנה. כי גם אם יש יום טוב, מרגישים את זה מרחף, מאיים. מגיעה לקצוות קשים.ובנוסף, נאלצתי, מסיבות"אתיות" להוריד את מספר הפגישות שלי עם המטפל. אני מרגישה שהוא היה רוצה לסיים לגמרי ואני לא נותנת. נדבקת, מציקה, מעיקה. בקיצור- איכס,איכס ואיכס.

שלום לך אני מבין את תחושת האיכס, אבל נשמע לי שדווקא ההתעקשות שלך "להידבק" ולא לוותר (שכמובן יכולה להיות החוויה האישית שלך בלבד) היא כוח שלך, משהו המאמין עדיין באפשרות של מוצא ולא מתייאש מהטיפול. פעמים רבות בתוך תקופת דיכאון קשה לראות את הסיום או להעריך נכונה את האפשרות של שיפור. ועדיין, רוב האנשים מצליחים לצאת מהדיכאון וחשוב שגם את תשמרי את האפשרות הזאת בראשך, גם אם הלב מתקשה יותר כרגע לקבל אותה. הטיפול התרופתי, הטיפול בשיחות (ואכן, נשמע לי שחבל על הירידה במספר הפגישות), הם הכלים הטובים ביותר לסייע לך להתקדם לעבר תקופה טובה יותר, והייתי מציע לך להמשיך ולהעזר בהם ככל הניתן. למרות הייאוש, נדמה שאת בדרך הנכונה. להתראות דוד