לאחרונה חשבתי על מצב מסויים

שהיה מנת חלקי בחלק גדול מתקופת גיל ההתבגרות (היום אני בן 31). כל השנים ידעתי שאני לא יכול להיות בשום אופן בקשר נורמאלי רציף עם בחורה, כי אין לי שום יכולת שלא להרגיש שאני מאבד את כל האוטונומיה שלי. אני מרגיש את זה ממש פיסית ! תמיד "ידעתי" שזה איך שהוא קשור לזה שסבלתי מהתנהגות היסטרית של אמי בנושאי גיל ההתבגרות. זה התחיל מרצון "להסביר לי דברים" שקשורים לגיל ההתבגרות ובגלל שהייתי מאוד רחוק נפשית מההורים דחיתי את השיחות האלה, כשהיא בתגובה מגיבה בבכי. לאחר תקופה קצרה אני זוכר בבהירות שחשבתי לעצמי וגם חלמתי ! שאם ההורים ב"חדר של הגיל החדש הזה" אני יוצא ממנו.. ו"יצאתי".. יצאתי גם לתקופה ארוכה של הזנחה פיסית כללית שהביאה לעוד קונפליקטים שבהם הופרה הפרטיות שלי וגם מאוד הושפלתי. הצבא שיפר הכל בבת אחת וטופלתי שם בשיטה שמאוד עזרה לי - טירונותרפיה. אבל שנים אני לא יכול לחשוב על קשר עם בחורה באותו בית, או באותה עיר.. אבל אני חושב האם זה לא תרוץ עלוב כדי לחיות חיים בלי שאצטרך להקים משפחה, על כל הכרוך בכך.. מה התגובה המתאימה לי ? "תתאפס, תתבגר ואל תחפש תרוצים לעצלנות !" או שאולי שהבעיה שהצגתי היא בכל זאת משמעותית. ההרגשה שלי היא שאני פשוט עצלן.. תודה.

שלום תוהה יקר. ראשית, אתה ממש לא עצלן. לא נראה שהקושי שלך נובע מכוח לקום מהמיטה, או מחוסר חשק לממש את עצמך (אם בכלל יש דבר כזה). אני מבינה שמדובר במשהו מכאיב ומדכא, ושהיית עושה הרבה כדי לשנותו. אגב, ניחוש לא פרוע שלי הוא שיש הרבה דברים בהם אתה חרוץ מאוד. אז מה בעצם קורה? נראה לי שאתה חרד, מבוהל מקרבה ומקשר אינטימי, ובשל כך נמנע מסיטואציות כאלו. נדמה לי שלהיות קרוב (פיזית ורגשית), לתת אמון ולחלוק, להגיע לאינטימיות אבל גם לשמור על עצמך כאדם נפרד - כל אלה כרגע נחווים כקשים ומבלבלים מדי, ובוודאי גם מפחידים. קשרת זאת לחוסר הרגישות של הוריך בגיל ההתבגרות, ובמקביל נדמה לי שאולי זכית למעט מאוד חוויות כילד שבהן קרבה, מגע ותמיכה נחוו כדבר אפשרי, נעים, בטוח. אני מניחה שלמדת לסמוך על עצמך, להיות עם עצמך, להסתדר לבד, וכעת אתה מרגיש (ובצדק) שאתה משלם על כך מחיר חברתי וזוגי. חשוב לי להגיד לך שאפשר להרגיש אחרת, ושהקושי ממנו אתה סובל בהחלט פתיר. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תחווה אפשרות לקשר אחר, והתמודדות בסביבה בטוחה ומתבוננת עם המקומות שכרגע אתה נמנע מהם. בהצלחה, מלי.

אני חושב שתארת במדויק את המצב. אני מתלבט או יותר נכון נע באופן פאסיבי בין שני קצוות - מצד אחד תפיסה שבה אני לא בסדר ואין לי שום בעיה ומצד שני התפיסה ההגיונית שיש כאן קושי אמיתי שאם אני לא אטפל בו לא יעבור מעצמו. בזמן האחרון אני נוטה יותר לקצה ההגיוני. והתשובה שלך מחזקת אותי בכיוון הזה - תודה :-)