למה?

למה להגיד לי משהו, כדי לשכנע אותי לעשות משהו, ואז להתעלם מההבטחה? ולמה אני נופלת בפח הזה בכל פעם מחדש? אם אני מפסיקה להאמין אין טעם בכל זה. אם אני מאמינה אני מרגישה מטומטמת כל-כך. כל פעם מחדש. לא יודעת מה עדיף. ובסוף אני זו ש"מתנהגת כמו ילדה בת 3 שרוצה שוקולד" (ציטוט מדויק של SMS שקיבלתי ממנה לפני חצי שעה). זו לא היא שמבטיחה ולא מקיימת,מן הרגל מגונה שכזה, וזה הכי בסדר שבעולם. אני מתנהגת לא כשורה כשאני מצפה שהיא תקיים הבטחות. זה באמת לא כשורה מצידי. אפשר לחשוב מתי משהו כן(!) כשורה מצידי... כשאני מסכימה איתה. אז זה בסדר.

הי... אני מבינה שאת במצב מתוח שבין לבקש ולהדחות לבין לא לבקש ולוותר על הצורך... אני לא שומעת אותך שואלת משהו, אבל נדמה לי שבדיאלוג ביניכן אתן מתמודדות עם חלק מהפחדים, מההתלבטות וגם מהבושה שמלווים ראבים מאיתנו בקשרים: מתי לרצות ולהסתכן בדחייה, מתי לוותר ולהשאר בלתי מסופקים, ואיך יודעים מה מתאים בכל סיטואציה, ומה יאפשר למצוא מנוחה ולהרגע. אלה שאלות קשות, שבמובן מסוים רק ההתמודדות איתן שוב ושוב (ושוב...) בתוך קשר מכיל ומאפשר יכולה לתת להן סוג של מענה. אני מתארת לעצמי שאלה רגעים לא פשוטים עבורך, ועם זאת - מזכירה לך כמה זה חשוב ומשמעותי. בהצלחה... לילה טוב, מלי.