נחנקת

דוד, שוב פגישה מחר, שוב להישאר בחדר עם כל הכאב, המילים, הרצונות ולא לשתף בכלום. רק לחייך למולו כמו מפגרת. רק להגיד לו כמה אני רוצה לשכב איתו. שוב לשבת שם כשבתוכי רצות מילים, רצון למות ועדיין מחייכת. כמה נמאס דוד, פעמיים בשבוע שנה וחצי ועדיין משחק כוחות, עדיין לא מסוגלת להיות "חלשה", לשחרר, לדבר על האמת שבפנים. בפגישה האחרונה אמרתי לו כמה חבל שלא פניתי לטיפול אצל אישה – בלי מאבקי שליטה, בלי עיסוק ב – למה לעזאזל אתה לא שוכב איתי, בלי התאהבות. כל כך בא לי לבכות, להתערסל, לדבר על הכאב להגיד את הקושי בלחיות, למחוק את החיוך האוטומטי, להרגיש ביחד. כל כך בא לי להגיד לו תשמע – ממש רוצה למות, שונאת את החיים, נמאס לי מהפוזה המתפקדת שלי. בא לי להגיד לו שאני זקוקה לו מחוץ לפגישה, שבמקום לדבר בפגישה אז מדברת איתו בראש כי שם לפחות יכולה לשלוט במה שקורה. בא לי להגיד לו שיקבל את הרצון שלי למות שאפילו יגיד לי כמה זה בסדר והגיוני. כל כך רוצה להגיד לו שלא מצליחה להתמודד עם האונס שלפני שנתיים (באפריל שנתיים), שלא מצליחה להרגיע את הכאב כשנזכרת בכך, שלא מסוגלת לדבר על זה, שקרו לי דברים בילדות שאני יודעת שקרו אך ממילא אף אחד לא יאמין לי כי אני בעצמי לא ממש זוכרת רק יודעת מה שמרגישה שקרה (לא נשמע הגיוני יודעת). בא לי לנשום עמוק, להרפות שרירים ואגרופים ורק לדבר בלי להחזיק ולברור מילים ומשמעויות. בא לי להפסיק לעסוק בכמה אתפס חלשה או עד כמה הוא יאמין לי או כמה אני מאמינה לעצמי או חלילה שלא יחשוב שהוא חזק יותר. כאלה דפוסי חשיבה מעוותים שלא מצליחה לשנות אותם – בראש יודעת להגיד למישהי אחרת דברים שלא מסוגלת לפעול על פיהם, אני גדולה בעצות לאחרים שכל כך לא תואמים את מה שאני עושה. המצחיק הוא שלאחרונה הטיפול שקט-לא מבטלת, מגיעה ממש "ילדה טובה". מנגד, לא משתפת כשבתוכי אלוהים כמה כואב. זהו. דוד, האמת היא - עייפתי. תודה שקראת Negra

מה יקרה אם תניחי את פיסת הדף הזאת ביניכם? ככה. בלי מילים מיותרות. בלי להסתכל עליו גם, אם לא בא לך. פשוט להניח שם דף מקופל וזהו. פסיכולוגים לא אוהבים שעושים דברים בסוף הפגישה- אבל מה יקרה אם תניחי את הדף הזה בסוף הפגישה ביניכם? תגידי שאת עוד לא מוכנה לדבר על זה אבל שלשם את רוצה להגיע ולא יודעת איך. שאת צריכה נורא בעדינות. שאת צריכה להעלות את זה את, ולא שהוא ינעץ אצבעות, אבל את צריכה גם שידע. שידע כמה כואב לך. שידע שאת עייפה. שידע שאת רוצה להצליח להביא את עצמך אחרת, פעם אחת ולתמיד. לא כמו תמיד. שידע שהוא מחכה לזה. שהוא מחכה למילים שלך בנושאים הכואבים האלה שלך. האם זה יעזור? האם זה יעזור לך אם תדעי שהוא יודע, גם אם רק בקוים כלליים? האם יעזור לך לדעת שהעבודה המרתיעה, של להביא את הנושא הזה לראשונה, גם אם רק באופן כללי וגס, בלי הפרטים, נמצאת מאחורייך? שהוא הולך לידך, יודע כמה קשה ומעיק, ורק שותק ומחכה לך, לרגע שיתאים לך לשתף עוד אדם.. זה לא פשוט.. זה אף פעם לא פשוט.. ואולי את זקוקה לעוד משהו ממנו כדי לדעת שהוא האדם שנכון לך להפקיד אצלו חלק מהכובד לתקופת מה. מה יקל עלייך לספר לו? מה חסר?

גם לי נגמר האוויר כשקראתי אותך:-(

היי נגרה.. מנסיון שלי טיפול אצל אישה נוח יותר בעיקר לנשים כמונו... תנסי ותחליטי בעצמך שווה!

שלום negra וודאי שעייפת. ואיך אפשר שלא? עם המאבק הזה המתחולל בפנים.. את כותבת על דברים כל-כך משמעותיים, כל-כך כואבים ובנפשך, שאין פלא שמול כזו סערה פנימית מוקמים מחסומים כל-כך עוצמתיים. העוצמה והצורך של השליטה שלך יכולה להעיד על הכוח מולו היא מוקמת. וזה מפחיד, אין ספק. ומובן לגמרי למה קשה לעשות מה שאת כמהה אליו - להסיר את השליטה, להוריד את המחסום לרגע. להרפות. כל-כך הרבה חרדות, ממה שעלול לצאת החוצה, ממה שיהיה קשה לסגור ולהחזיר למקום, לצאת מהפגישה בחתיכה אחת..אבל אני מאמין, מקווה, שמשהו קורה גם מעבר למאבק האיתנים הזה. שמשהו הולך ונבנה, פגישה אחר פגישה,דקה אחר דקה, גם את לא מודעת לו ומתרכזת בעיקר בהתרחשות אחרת. וכאשר הדבר הזה, שנבנה, יהיה חזק מספיק, תומך מספיק, גם תרשי לעצמך להסתכן ולהרפות. להתראות דוד

דוד, תודה. כל כך מדוייק מה שכתבת. המון הבנה יש בך. לא אשאל כלום למרות שיש - די, לישון. לילה טוב וסופש מהנה