רגשות אחרי טיפול

דויד שלום שמתי לב שתמיד מספר ימים אחרי טיפול אני נהיית הרבה יותר רגישה. אני מבינה שזה בגלל רגשות שצפים בטיפול, אך אני מגיבה לאנשים ברגישות יתר, שלאחר מעשה מאוד מביכה אותי, ואני מניחה שגם אותם (אולי כי לא רגילים ממני). אין פה ממש שאלה, אולי תהייה אם זה דבר נורמטיבי. ניתן לראותו מכל מני זויות. לי אישית הוא מפריע , אולי כי אני לא אוהבת לחשוף את רגשותי. ותמיד אחרי אני מתפלאה (ולפעמים מצטערת)שיצאו לי דברים כאלה מהפה.הכוונה לא לדברים רעים אלא לחשיפת הרגישות שלי בפני אחרים.

שלום לך יש שני נקודות שחשבתי עליהן ביחס למה שכתבת. ראשית, שאת מרגישה נבוכה לחשוף את רגשותייך, להיות "שקופה" יחסית לאחרים, ושאולי זהו משהו שכדאי לך לבחון האם הוא מוצדק, או שמא הוא מגביל אותך שלא בצדק. בהמשך לכך, תכופות אנשים החוששים לחשוף את עצמם יחוו כל חשיפה כחזקה יותר מאשר היא במעשה ויהיו סבירים יותר לחשוש שמה נוצרת בכך סיטואציה לא נעימה. כלומר, יכול מאוד להיות שמה שאת חווה כמבוכה מצד הסביבה היא בעצם השלכה של המבוכה וחוסר הנעימות שאת חווה. נקודה שנייה היא ביחס לנורמטיביות של מה שאת מתארת. לעיתים, בתקופות עשירות מבחינה רגשית בטיפול, אנחנו יכולים לצאת ולחוש כי דברים עדיין מעסיקים אותנו, מהדהדים בתוכנו ומוצאים גם ביטוי בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים. מדובר בתופעה נורמטיבית בהחלט ובעיני גם חיובית. לעיתים אנשים מתלוננים על נתק הקיים בין הטיפול לחיים בחוץ - משהו סביב התחושה כי בחדר מדברים, אך הדיבור אינו נמתח מעבר לשעה הטיפולית. נשמע שעבורך הטיפול אפקטיבי וממשיך ללוות אותך ביום-יום, מה שבעיני מעיד, לפי מירב הסיכויים, על חשיבותו ומשמעותו עבורך. מעבר לכך, סביר להניח שלאחר שהתקופה המשמעותית תחלוף והדברים בהם את עסוקה יהיו מעובדים ומוכרים יותר, גם תחושת הרגישות תהיה פחות בלתי נשלטת או מציקה ותוכלי לווסת, בצורה גמישה ומותאמת יותר, את מידת הרגישות והחשיפה שתרגישי שמתאימה לך במקומות שונים. להתראות דוד

תודה רבה אתה מקסים