.

מלי, את מכירה מישהי (מטופלת) שהחלימה מאנורקסיה? וכשאני אומרת החלימה אני מתכוונת החלימה, על כל המשתמע מכך, ולא הפוגה של כמה חודשים עד שהמראה הראתה משהו שאי אפשר היה לשאת אותו. החלימה מבפנים, מהקול בתוך הראש שלא נותן מנוחה ולא נותן להינות משום דבר בלי שיהיו השלכות וסבל וייסורים, החלימה מכל השקרים והבידוד והשנאה העצמית האינסופית.. אולי אי אפשר להחלים באמת, ונידונו כולנו לסבול לנצח את הקול הבלתי נסבל הזה? ומה הטעם בטיפול וליווי ונסיון להילחם בזה, אני מאמינה שאפילו המטפלת שלי כבר חושבת שזה אבוד. ומעבר לכך שאני צריכה להביא את כל השאלות האלה לטיפול ולהבין למה אני שואלת אותן, מלי, את יכולה לתת לי משהו לאחז בו? האם את באמת חושבת שאפשר להחלים מהמועקה הבלתי נסבלת הזו?

סיוון יקרה. לפעמים יש כאן גם שאלות שקל לי לענות עליהם. כן. אני מכירה בנות שהחלימו מאנורקסיה. כאלה שהיו במצב לא טוב, והחליטו שהן בוחרות בחיים, בעצמם, בטוב. שהבינו שמאחורי השליטה הבלתי נפסקת באוכל מסתתרים כאבים ופצעים, שצריכים להיות מטופלים, שהבינו שכמו שבעבר נעשתה בחירה (לא תמיד מודעת) להתחיל, כך אפשר גם ללמוד להפסיק. ואני יודעת כמה קשה זה עבורך, והדרך מייסרת וכואבת (אחרת, מן הסתם, לא היה מדובר במחלה כ"כ קשה), ואחד האוייבים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, הוא את עצמך, שהפכת להיות האויב של עצמך, וכעת את גם זו שיכולה להתייאש מהתהליך ולדרדר את כל ההשגים שאולי כן היו או יכלו להיות. אני מקווה שתוכלי לסמוך עיל כוח הרצון שלך ושל המטפלים בך, שלמרות הנפילות והנסיגות לא תתיאשי, ומזכירה לך שאת בתהליך ארוך וממושך שבו את מלמדת את גופך ואת נפשך משהו חדש, אחר, וזה בוודאי לא תהליך פשוט. שיהיה המון בהצלחה, תאהבי את עצמך, תהיי גאה בך על הדרך שהחלטת לעבור, ואל תוותרי לעצמך על הזכות לחיות חיים מלאים ונורמליים. מגיע לך. מלי.