על כעסים וחיות אחרות...

היי מלי, מה שלומך? מקווה שעבר עליך שבוע טוב :-) היום אני עם שאלה, אמיתית... את חושבת שיש דברים שאי אפשר לפתור בטיפול? או שאולי ההגדרה הנכונה תהיה האם יכולים להיות דברים שאני אשאר תקועה בהם לעד? אני כל הזמן חושבת על הספירלה הזאת שאתם כל כך אוהבים. ובנושא אחד בחיים שלי זה בכלל לא מרגיש ספירלה. זה מרגיש לרדוף אחרי הזנב של עצמי בלי סוף. אני לא מסוגלת לכעוס. לא כלפי חוץ לפחות (פנימה אני כועסת יופי). והשבוע אני נורא כועסת עליה. בפגישה האחרונה "סיכמנו" (ואני רושמת את זה במרכאות, כי היא סיכמה בשביל שתינו, ואני לא אמרתי כלום) שאני נמנעת מהתנהגות מסויימת שלי עד הפגישה הבאה. זו התנהגות שמטרידה אותי הרבה זמן, עוד מתחילת הטיפול, ושנות אור לפני זה. היא יודעת עד כמה זה מושרש אצלי... ועדיין היא מין סיכמה בשבילי שלא אעשה את זה עד הפגישה. האמת, הייתי בסדר עד היום (מה שגם מעצבן אותי, כי כל השבוע הרגשתי שאני עושה את זה *בשבילה* ולא בשבילי...) אבל אני לא לגמרי יודעת מה קרה היום, שההתנהגות הטובה התקלקלה לי. עכשיו אני כועסת עליה שהיא שמה אותי בפינה שאני בבירור עוד לא מסוגלת להתמודד איתה, ומרגישה כישלון כי לא הצלחתי. מרגישה שמאכזבת *אותה*. זה מכעיס אותי!!! מכעיס אותי שהחשיבה שלי שוב מכוונת לאיך לרצות אותה, ואיך לא לאכזב (ואז להרגיש שמאכזבת, ולשנוא את עצמי) ולמה היא הייתה כל כך נחרצת? למה היא לא השאירה לי איזה פתח קטן למעידות? לא רוצה ללכת ביום שישי. יודעת שאלך. וגם יודעת שזה חשוב, וחשוב דווקא לבוא כשלא רוצים ולדבר על למה לא רוצים להיות שם. אבל לא רוצה. פעם אחת אני רוצה לרקוע ברגליים ושהיא תשבור את הראש (מטאפורית, כן?) איך לרכך ולהחזיר אותי. נמאס לי לרכך את כל הכעס הזה ולהביא אותו נוח ל"התבוננות משותפת" (אני שונאת כרגע את כל הביטויים הטיפוליים האלה...) פעם אחת הלוואי והייתי יכולה להביא את זה גולמי. חזק, מפחיד, כמו שזה מפחיד כשזה אצלי. אוף... צריכה קצת מילים-של-מלי. את חושבת שאפשר לארגן לי כמה? :-/ נועם

נועם יקרה. נשמע שהפעם את כועסת, ולא רק כלפי פנים. עד כמה שזה קשה ומוזר, נשמע לי שזו הזדמנות חשובה בשבילך - להוציא החוצה, להתעצבן, להיות "ילדה לא טובה", לכעוס באמת. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לקולות היותר ילדיים שבך - אלה שלא רוצים לחשוב בהגיון, שרוצים להתנהג בלי לפרש ובלי להתבונן, לבטא ולזעום בלי לשמור ולדאוג. נשמע לי שלעשות את זה ולא רק להיות "הילדה הטובה" מסוכן והרסני בחוויה שלך. אני חושבת שהעובדה שהצורך הזה עולה היא משמחת, שזו עדות לכך שיש לך חופש להרגיש, ואולי גם להתנהג, בצורה יותר אותנטית. ובכלל, אני שומעת אתכן בטיפול מדברות באופן לא ישיר על איך להיות "נועם האמיתית" - איך לבטא, להרגיש ולהתנהג באופן שיהיה מתאים למה שאת חווה, ופחות מרצה ומזויף, כך שאחרים יתפעלו או יאהבו. אני שומעת אותך מבררת האם אפשר להיות איתך, לאהוב אותך וללוות אותך גם כשאת מסירה את המסיכות. מקווה שתוכלו יחד לנצל את הקונפליקט ביניכן כדי להיות בעוד מקומות נפשיים שלא העזת לחשוף, בהצלחה, מלי.

הרבה מילים-של-מלי... את יודעת, נראה לי שתמיד יהיה מתח בין מה שהייתי רוצה לעשות (לרקוע ברגליים ולכעוס כמו ילדה קטנה) לבין מה שכאדם בוגר, אני אוכל (או אולי ארשה לעצמי) לעשות. נראה לי ששלב בילדה הקטנה כבר פוספס קצת, וכל מה שנותר לי הוא לדבר על הדברים. כואב, מעצבן לפעמים, אבל כורח המציאות... השיחה יום באמת עסקה ב"אמת שלי". כל מיני דברים שקרו לי השבוע, כל מיני מפגשים עם אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. ורק בסוף הפגישה הצלחתי להגיד לה שנורא כעסתי עליה השבוע. כשהסברתי לה למה, היא אמרה שהיא מבינה, ושההערה שלה בסיום הפגישה לא הייתה נכונה. היא התנצלה... את יודעת, דברים כאלה רק גורמים לי לאהוב אותה יותר. כבר פגשתי מטפלים שסרבו בכל תוקף להודות שהם טועים, ועשו לי הרבה בלאגן של אשמה... היא, לעומת זאת, כל כך כנה ואמיתית. תמיד יודעת לקחת אחריות על מה שהיא אומרת ועושה. כל זה, אגב, רק מחזק בי את התחושה שהיא מושלמת :-) (פרדוקסלי קצת, אבל מה אכפת לי...) אני מקווה שאת קוראת את החיוך שלי בין השורות... היום כבר רגוע הרבה יותר. ממש רגוע מספיק בשביל לשלוח את ההודעה הזאת וללכת לישון צהריים. יום שישי הזה בא בזמן, אני אומרת... תודה שהיית איתי כשכעסתי. זה עזר... חיוך רחב לסופ"ש מקסים, נועם