שדים ותזכורות

היי, אני מרגישה כל כך חזק את הצורך לשתף מישהו בחששות שלי. אני לא יכולה לבטא אותם במילים ברורות אבל מרגישה אותם מתקרבים, לאט לאט עוד מחשבות ישנות באות והולכות. ומתחילות לבוא יותר, ולהישאר יותר. מדוע אני לא מסוגלת שיאהבו אותי? למה זה כל כך בלתי נתפס בעיניי? אחרי תשעה חודשים ללא טיפול, עד שסוף סוף דברים מתחילים להסתדר, כמו שתמיד חלמתי, אני הורסת אותם בפחדיי.אני מרגישה פשוט כמו ילדה קטנה, שלא יודעת להתמודד עם החיים של עצמה, וזה מתסכל אותי. לפני שלושה חודשים הייתי כל כך מאושרת, הכל נראה במקום. ועכשיו אני חיה בפחד לאבד אותו. היינו ידידים הרבה זמן לפני שנכנסנו לקשר. הוא רצה, אבל אני לא הרגשתי שזה מתאים. חיכיתי, עד שהרגשתי בטוחה מספיק בעצמי, עד שהרגשתי ראוייה לו. ועכשיו אני שוב מפחדת שהוא ייגלה. יבין יום אחד ליד מי הוא מתעורר בבוקר. ושהוא אומר לי דברים טובים, אני מחייכת ומחבקת, אך לא מסוגלת להאמין לו עד הסוף. ממציאה לעצמי תיאוריות שבטח טוב לו להיות ליד מישהי כמוני, שמאדירה אותו בחולשותיה. אני מרגישה במילכוד 22. שאני מפחדת לחיות את החיים, שכל שינוי, גם אם לטובה, מכריח אותי להתמודד ולקחת אחריות שאני לא רוצה באמת לקחת. כל כך הייתי רוצה להדליף קצת דם כרגע, כמו מכורה, רק איזה חתך קטן. אני לא אעשה את זה, אני יודעת יותר טוב. במקום זה אני אלך לרוץ, אפילו באמצע הלילה, אני ארגיש ממש בעוד רגע את הרוח נוגעת בפניי ואת הנשימה נעתקת עם כל שנייה בעלייה חזרה. אבל אני מתוסכלת כל כך, רק מהמחשבה שאני רוצה לעשות את זה, רק מהמחשבה שהשד הזה עדיין מתחבא שם. אני אמורה לחוש הקלה, אני כבר דיי יודעת מתי הוא תוקף והבנתי את נקודת החולשה שלו, אבל במקום אני מרגישה כמו נשאית של מחלה קטלנית, שיודעת שיום אחד תחלה. אני לא רוצה לחשוב ככה! אני רוצה להאמין שיש לי חיים רגילים, או לפחות שאפשר להיות נשא של מחלה אחת כל החיים אבל למות פתאום ממחלה אחרת. אני לא יודעת מה אני מצפה שאני כותבת כאן. אולי כי זה המקום מפלט היחידי שנותר. אולי כי באמת הכל נראה מאחוריי עכשיו ואני לא רוצה שהקרובים עליי יידעו.הרי כל כך הדאגתי את ההורים שלי והקרובים אליי בשלוש השנים האחרונות, ואחרי הפוגה כל כך ארוכה, נראה שהם שכחו, שהם מאמינים שעוד לא מאוחר כדי שייצא ממני משהו טוב. לי פשוט יש תיזכורות, למה זה לא יכול לקרות.

שלום אדית ראשית, תודה שאת בורחת לשתף את מחשבותייך וחששותייך כאן בפורום. אני קורא כל מיני דברים בהודעה שלך, אבל כמעט מהסס מלהצביע על הדברים החיוביים שאת כותבת, על ההתקדמות המשמעותית שעשית ושעולה מבין השורות. אני מהסס כי אני מרגיש שאת תתעלמי, או תכעסי על התייחסות שכזו. כאילו הייתה עוד מבט המפספס את מה שאת יודעת, השוכח את העבר ומצפה לטוב (ציפייה שהיא כבר מלחיצה, לא?) ומשאיר אותך לדאוג לבד. אז אני לא חושב שאת לבד ולא חושב שאת יכולה להירגע ולנוח על זרי הדפנה. אבל אני כן חושב שיכול להיות שמשהו טוב קורה בחיים שלך, ומשום שגם את חושדת בכך את נאחזת ברע מכל, משום שלקוות יכול להיות אפילו מפחיד יותר. זה טבעי ומובן והגיוני. ובכל זאת, אולי יחד עם הזיכרון של מה שהיה, והידיעה שהקרב עוד לא נגמר, שווה לך גפ לפנות מקום להנאות ולאפשרות של תקווה להמשך. כמו שאת כותבת, השד הזה עדיין שם. ומי יכול להבטיח מתי יעלם? אבל הידיעה (הקבלה) שהוא שם והיכולת להתנגד לו, לא להיכנע ולא לקפוא מפחד אלא להמשיך לרוץ, אל מול הרוח, היא כבר סוג של נצחון, לפחות בעיני. להתראות דוד