אנסה לבטא את מה שבלב - רק את החלק היותר מעיק וכואב

שני דברים על ליבי - אני בת 30 ובמשך תקופה של כשנה אני עם פסיכולוג מתראה, באופן כללי הבעיה דיכאון מהלידה (שלי...לא ילדתי ) והקושי להיות גדולה והאחריות שלי מצפה ככול שעוברת עוד שנה ושניה , אני בעיקר נמצאת במצב של או שאני מצליחה להעסיק את עצמי בעבודה או במקום נוסף בו אני מבלה מספר לא מובטל של שעות בחיי, = זוהי עבודה אך במלכ"ר, ואז פחות או יותר כשאני "עסוקה" אני מצליחה לא להרגיש עצובה, אבל כמו לכל התחלה בא סופ וכל פעם שהסופ של העבודה או ההתעסקות מגיע ואני יוצאת וממשיכה למציאות שלי המעיקה , אני מרגישה נפילה חדה פשוט כאילו קפיצה מגובה לא מועט לתוך תהום עמוק וככה כמעט כל יום זה מורגש ואני מרגישה מתרסקת כל פעם מחדש ודמעות ממלאות לי שוב ושוב את פרצופי ואין לי שום דבר מלבד כאבי!! וואינני יודעת אם יש בכלל דרך לא לחוות את הדבר , אלא אם אני מסוגלת להיות בהסטה של מחשבה 24 שעות ביממה וכל השנה וזה כנראה לא אפשרי ואשמח אם תעזרו לי.. ולדבר נוסף - אני מרגישה לפעמים מן "זילזול" של הפסיכולוג בי - משהו לא מכוון אך מתוך חוסר הבנה או חוסר צורת מחשבה זהה או לפחות קצת דומה בהסתכלות שלנו על דברים , אני מקבלת ממנו פידבקים שלא נעימים - ז.א. בלי שהוא אולי מודע אפילו אך אם למשל זה בשפת גוף בהבעות פנים לדברים מסויימים , בחיוך שהוא כל כך מאולץ שעדיף שלא היה... לא יודעת להסביר את הנקודה כל כך אני פשוט מרגישה לא בוטחת לא באותה הבנה, איננו מגיבים כלל באותו כיוון לדברים ואני חושבת שזה דבר שיכול לעזור כן בטיפול שתיהיה ההבנה המינימלית ולא שני עולמות שונים..אבל אם אני אעלה את זה והוא ירצה שננסה להמשיך ואז הוא יתנהג לפי הטענה שלי בצורה שהיא אולי קצת יותר מאולצת ממה שהוא רגיל וזה מרגיש לי שאיך שלא יהיה אני כאן איבדתי את הבטחון ..מה דעתך?

שלום לכותבת את מתארת מצוקה שמלווה אותך לאורך כל חייך והאמת היא שקטונתי לעזור לך דרך תשובה אחת באינטרנט. אני מאמין שהפנייה שלך לטיפול, יחד עם ניסיונות אחרים לראות היכן את משנה ומשפרת את חייך, הם צעדים חשובים ונכונים בכיוון הנכון. חשוב לי גם לומר כי את מתארת מצב כרוני של דיכאון, ואני תוהה האם דיכאון זה אינו קשור גם לתחושה של חרדה - חרדה מפני העתיד, חרדה מפני הנדרש או הצפוי ממך, כאשר חרדה זו יכולה אף היא להשפיע לרעה על מצב רוחך. אני מציין זאת משום שזהו מוקד אפשרי של עבודה בתוך הטיפול ונקודה שאף ניתן להקל עליה בעזרת טיפול תרופתי, במידה ואת שוקלת לשלב טיפול מסוג זה. בנוגע לשאלתך השניה, נדמה לי ששתי האפשרויות הן שהמטפל שלך אכן לא מעריך אותך - באופן מודע יותר או פחות - או שאת משליכה עליו את חוסר בטחונך ותפיסתך השלילית לגבי עצמך. כלומר, מדמה לראות בו את האופן בו את למעשה תופסת את עצמך. נשמע לי שעל מנת להכריע בין האפשרויות אין לך ברירה אלא להעלות ולדבר על הנושא באופן מפורש בטיפול. אני אינני משוכנע כלל שהתגובה של המטפל תהיה להתחיל "להעמיד פנים" בצורה מוצלחת יותר או כדומה..להיפך, אני חושב שלמרות הקושי שבדיבור ישיר על העניין, זו יכולה להיות התחלה של דיבור משמעותי ואמיתי מאוד בתוך הטיפול. בהצלחה דוד