הכל עומד במקום..

היי מלי , אוף זה פשוט לא מצליח , אני בטיפול יותר משנתיים , אני לא מצליחה לדבר איתה , והיא כל כך רחוקה מהלבין אותי . דווקא במקום שאני אמורה להרגיש הכי בנוח לדבר , אני מרגישה הכי לא בנוח לדבר , וממש לא מסוגלת לספר לה שום דבר שבאמת מפריע לי , גם שאני "צועקת " בדרכים אחרות , היא לא מצליחה להבין , אני לא מאשימה אותה או כועסת , סתם ממש ממש מתוסכלת . כבר עדיף להיות לבד מאשר האשלייה הזאת שיש שם מישהו , וכל שבוע לחכות שאולי הפעם זה יהיה אחרת , וכל שבוע זה אותו תסריט , ואני יוצאת בהרגשה נוראית משם(בנוסף להרגשה הנוראית שיש לי מסיבות אחרות ) .. מה עושים שזה פשוט לא מצליח ? ..(אנחנו בתוך הלופ הזה כבר הרבה זמן , אני לא מצליחה לראות את זה משתנה - או אותי מצליחה להגיד דברים שאני באמת רוצה ) .

שלום לך. אני חושבת שהתסכול וה"תקיעות" שאת מתארת מתסכלים וקשים אך מוכרים. לעיתים זה הזמן שכנראה את צריכה כדי להרגיש שהמקום בטוח, מזמין, מלווה, לא כופה ולא פוגע. ייתכן שייקח זמן רב עד שתוכלי להרגיש בטוחה ומוחזקת מספיק כדי לחשוף את המקומות הפגיעים והכואבים שבתוכך, והפעם - מתוך חוויה חדשה (ונראה לי שגם לא מוכרת) של כבוד לקצב ולזמן הפנימי שלך. את צריכה להעזר בסבלנות ולהניח שבזמן הזה קורה משהו חשוב בטיפול - את לומדת משהו חדש, משמעותי, אחר בתוך קשר. בהנחה שהקשר שלך עם המטפלת טוב, ושהחסימה היא לא מראה של היחסים ביניכן (ויש לי סיבה טובה לחשוב כך - את אצלה כבר זמן ממושך...) הרי שאת צריכה להיות סבלנית. בינתיים נדמה לי שחשוב לדבר על מה שאת מרגישה ולנסות להיות עם זה ביחד - עם הקושי לדבר, להפתח, לבטוח. בהצלחה, מלי.

אני לא חושבת שזה ישתנה , אני לא מסוגלת להיות שם , ורק המחשבה על להפסיק ללכת גורמת לי להתפרק לגמרי , אני לא מסוגלת לדבר איתה , ושאני שותקת שם זה מטריף אותי , שאני משתפת אותה בזה אני מרגישה רע ... מין מצב כזה שמה שאני לא עושה גורם לי להרגיש יותר רע , כל המשחק הזה ברגשות שלי ממש לא עושה לי טוב . אני כמעט בטוחה שזה לא יכול להשתנות , אני לא מרגישה בנוח לדבר עם מישהו שחייב להקשיב לי , גם כאן אני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי , סתם כבר אין לי כוח , ונראה לי שאני פשוט אפסיק ללכת לשם .. יש לך רעיון איך יוצאים מזה ..? (בלי לדבר איתה על זה , כי זה רק גורם לי להרגיש רע יותר ונראה לי שעדיף שאני יעזוב ..)