מלי..

מרגישה לבד .. ועוד שעתיים ..יש לי טיפול שאני ככ לא רוצה ללכת , אני מפחדת שאני יגיד לו שאני לא מוכנה לעבור איתו ואני עוזבת..לגמרי את הטיפול. קשה לי להתחבר למחשבה שאצטרך להיות בטיפול במקום אחר איתו ולא בחדר הטיפולים שאצלו בבית שאלייו התרגלתי כל השנתיים וחצי האלה , אז כן זה רק מקום שונה והוא יהיה איתי .. אבל זה כאילו והוא לקח לי את הדבר שהיה לי הכי בטוח בו - שוב .. שיחזור של עבר ?. מפחדת להיות מחוברת לעוד רגשות .מלבד זעם וכעס .. אני כועסת עלייו . שלא הכין אותי מראש שהוא צריך לעזוב את הקליניקה בבית ולעבור לקבל אותי בקליניקה של קופח במקום מרוחק יותר, אבל זה לא עניין טכני בלבד.. המשבר הרגשי שאני מרגישה הוא שממוטט אותי.. דייי מלי , בא לי שמישהו יעבור ליידי ופשוט ייקח אליו את כל הכאב הזה ממני ויגמול אותי מיסוריי .כלפי חוצ חושבים שאני חזקה , שאני בסדר , אבל אני ממש לא מרגישה ככה. הקיצוניות הזו ..של פעם למטה פעם למעלה ...משגעת אותי , התהליך הזה , המערבולת המסחררת התמידית ! - אוףףףף. בשבוע הזה , אני מרגישה שהדבר היחידי שהצלחתי ה לעשות זה לדבר עם הילדה הקטנה שבי, כאילו שאם אני מדברת אלייה , אני פחות כועסת על המטפל ..על כל השבוע הזה שהוא הצליח לטלטל אותי כל כך נפשית . רק דרכה הרגשתי מחוברת למקום, לכאב , זה כאילו הפעם הגלגל הסתובב בתוכי , פתאום אני צריכה אותה פתאום אני נאחזת בה כדי לא ליפול ....? את יודעת , המשאלה שלי .. זה להוציא את הילדה הזו ממני שוב מחדש , ולאסוף אותה מהמקום שהשארתי אותה להתמודד לבד .. הייתי רוצה להיות באמת שם בשבילה , הייתי רוצה להבין אותה , לחבק אותה ..להגיד לה שאני יודעת כמה קשה לה אבל אני יודעת שאני והיא - הילדה הקטנה לא בדיוק רוצות את זה ... כי הרי אנחנו במאבקים פנימים עצומים , היום להסתכל לכאב בעיניים , להתמודד מולו , זה קורע אותי לשתי עולמות .. אני נקרעת ... נקרעת מבחוץ לראות באמת את מה שעובר עלייה ... (אף אחד לא מצליח לראות אותה באמת ...זו רק אני ..). כל הפלאשבקים האינסופיים האלה ..מלי , הסיוטים שלא עוזבים, רק אני רואה עד כמה הם קשים ... אני ממשיכה לשבת ולרעוד, להתקפל לי שוב עם עצמי ..ממש כמו אז אחרי הפגיעה. כאילו שאז אם אסגר בתוכי הכל ייעלם וכבר לא ייכאב . אבל אני ככ רוצה שמישהו יחבק אותי חזק ...יהיה איתי , יכיל איתי את הכאב , אבל אני לא באמת מצליחה לתת להתקרב אליי. אני מנסה להזכר בכל אלה שמנסים להיות שם בשבילי , מנסים להרגיע אותי אפילו רק בכמה מילים (כמוך).. אבל כרגע לא מצליחה !!!!! אני כועסת עלייו מלי , על איש השיחות שלי , אני מרגישה שהוא "נטש" אותי. העזיבה הזו אצלו , מטריפה אותי , החדר שלו , היה הדבר הכי מוגן עבורי , בית - כזה שמעולם לא היה לי , חדר - בפעם הראשונה בחיי ש/הרגשתי בטוחה בחדר זר עם גבר לידי. הוא הודיע לי שהוא מפסיק לקבל בקליניקה של הבית עקב אילוצים ועזיבת מגוריו, הוא מבקש שאצטרף אלייו לקליניקה שבה הוא מטפל דרך קופח .. ואני לא מוכנה !!! מצד אחד ככ צריכה אותו- מצד שני פתאום ככ מפחדת ממנו , המעבר הזה , השינוי .. מכניס לי פתאום חוסר יציבות .. טוטאלי , לחשוב שכתבתי לך כאן ביום חמישי שעבר שככ טוב לי ואני מרגישה ככ קרובה אליו .. ויום ראשון הוא הודיע לי את זה .. כאילו והוא מחכה כל פעם שקצת אני מרגישה טוב יותר .. להוציא אותי מאיזון .. זה הקטע של מטפלים ?.. שנחווה את הטיפולים בעוצמות מטורפות ?... הרגשתי שאני מתרחקת ממנו ככ , כאילו כל מה שעשינו בשנתיים וחצי האלה נמחק!!! אני מפחדת מלי , אני יודעת שאני צריכה אותו , ואני מפחדת מכל השינויים האלה , כן .. זה נשמע דפוק .. אבל זה ממש לא!!! המעבר הזה .. מטריף אותי .. לא יודעת למה העוצמות של זה נחוות אצלי בצורה ככ היסטרית אבל משהו משדר בו לי חוסר ביטחון , ואני מפחדת להפגע ממנו .. אני מפחדת שאני מוכנה לזרוק את הכל לטובת הפחד הזה שמכסה אותי מחדש. כולם אומרים שזה יעבור , שזו הדרך היחידה כדי שיהיה לי טוב ..שאני חייבת להמשיך את הטיפול שמחזיק אותי , אבל אוףףףף אני מרגישה שאני שוב במקום שככ קשה לי , כל טלטלה מחדש מחזירה אותי ישר אל הכאב השורף..שבי , אני רוצה לצרוח בקול ..מלי .. אני רוצה לצרוח .. לקרוע את השתיקה שבי.. את הכאב שלי ..אני לא מצליחה. כל המילים האלו שנמצאות אצלי בבפנים .גורמות לי לאבד שליטה ,חונקות אותי , לא נותנות לי אוויר ....מלי ..כן זה רק מילים , מילים , אבל רק שיצאו ממני כבר ... אני יודעת שמתוך כל הסערה הזו , אגיע אלייו היום ..ורק אשב , אשתוק או אבכה .אז מזה שווה ? אני מרגישה כבר את הנפילה לאן שאני ככ לא רוצה ... קר לי, כל השבוע הזה בקושי תפקדתי , הדמעות לא מפסיקות לרדת , כאילו בתוכי כבר "הרגתי" אותו , כאילו בתוכי אני בונה איזו פרידה אמיתית מאיש השיחות שלי .האיש שהכי יקר לי . אני לא יודעת איך להתמודד. לבד?.. איתו ?.. לא יכולה להיות איתו באותו חדר ויחד עם זאת ככ צריכה אותו .. איך זה מסתדר?מלי , קשה לי מידיי.. הראש שלי כבר לא מצליח לחשוב על כלום מלבד להיות לבד. ואני לא רוצה..לא רוצה לחשוב יותר...שאשאר לבד .. עד שהצלחתי לגעת בביחד. באמת שהתחלתי להתמודד. באמת שאני רוצה לעזור לעצמי להתגבר. אבל הנה .. טלטלה רגשית אחת כזו , ואני חשבתי ש"האוניה" שלנו מספיק חזקה . הנה..הכל חוזר ומבטל את כל ההתקדמות שלי אני כאילו חוזרת נקודת ההתחלה ... הכל נמצא בעוצמה שאי אפשר להשתלט עלייה ,ואני עייפה...פשוט עייפה... אני ממשיכה לדבר אל הילדה שבי..כבר אמרתי לך שאני והיא שתי עולמות נפרדים נכון? הגוף שלי נחלק לשניים .הזוי .. דרכי התמודדות דפוקות סגלתי לעצמי ..בתוכי,לדבר לעצמי .. אני רוצה לומר לילדה שבי שזהו נשארנו שוב לבד .. והדמעות כבר זולגות מעינייה ללא הרף .. אני רוצה לומר לה שאני שם בשבילה , אבל אני לא באמת מאמינה בזה .. כי כשאני מתחילה לדבר איתה , הם שוב באים ..הזכרונות שמשתלטים .. אלה שמתערבבים לי בין מציאות ודימיון , שמכניעים אותי . אני נזכרת במבטים החודרים של אלה שפגעו בי .. במבטים שהכניעו את גופי , ומתמלא בבחילה נוראית , בחילה שגומרת ממני את כוחות , הכוחות הטובים שרוצים כן ..להלחם... ואני נשברת, מלי, כותבת לך ובוכה עכשיו כמו ילדה קטנה .. מלי ..אני לא יודעת איך לעבור את הסופה הזו , קר לי פיזית ונפשית ,אני רוצה לחכות שהכל ייעלם ... אבל אם זה לא יעלם ? מלי ... את פה ? שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הטלטלה שאת עוברת, את האוניה שעד לפני רגע שטה בים שקט ופתאום הכל (שוב) סוער ומסוכן. אני חושבת שמה שאת מרגישה משמעותי מאוד. אני מקווה שתוכלי יחד עם המטפל להרפות מהחלק הקונקטי ולשמוע ממה את כ"כ מבוהלת - השינוי, אובדן השליטה, אלמנט ההפתעה, הצורך להתאים את עצמך במקום ההפך. אלה בודאי מקומות לא פשוטים עבורך, על אחת כמה וכמה לילדה הקטנה שבתוכך. אני מרגישה שעבורך, בחוויה שלך, נלקח עוד מקום בטוח, עוד מקום שהעזת וקיווית שתרגישי בו אחרת, שיהיה שונה עבורך. אני חושבת שבהמשך, אחרי ההלם, והכעס והמשבר, אולי תוכלי גם להרגיש אחרת: להרגיש שהמטפל עזב מקום, אבל הקפיד להשאיר אותך, להמשיך ללוות, לא לנטוש ולא לדחות. אולי תוכלי להרגיש שחווית השינוי, והטלטלה שאת עוברת בעקבותיה יכולה להצבע בצבעים אחרים כאשר יש שם מישהו שתומך, שמכיל, שמחזיק. אולי אפילו תוכלי לגלות קולות אחרים בתוכך, שיכולים להרגיש אחרת. אבל, בינתיים, תצטרכי זמן ונשימה ארוכה כדי להתמודד שוב עם הסערה. אני מחזקת אותך מכאן, ומזכירה לך שלמרות הכעס והזעם, המטפל שלך היה דמות משמעותית עבורך בעבר, ונראה לי שגם במשבר הזה אפשר לבטוח בו שינווט את האוניה למקום מבטחים. לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.