שקט

הי מלי המטפל שלי נעלם. לפני שבוע כעסתי עליו כי כתבתי לו שאני לא יכולה להפסיק לחתוך את עצמי והוא לא חזר אליי..כשהוא כן התקשר כמה ימים אחר כך, אמר שהוא חולה ולא יוכל להיפגש ולא התייחס בכלל לכלום, פגישה נוספת הוא ביטל, לבאה לא הגעתי, הוא אמר שהוא יחכה לי בפגישה הבאה וגם לא הגעתי..הוא תמיד, בכל השנים של הטיפול מתקשר אם אני לא מגיעה לפגישה..לא התקשר..פגישה נוספת לא התקשר. שלחתי לו הודעה שכואב לי שנמאס לחיות שלא מסוגלת יותר..הוא נעלם. או שמת, סביר להניח יותר שאני מתה בשבילו. ברור לי שהדבר היחיד הודאי בקשר הוא ( כמו אצל בני אדם ) שמתישהו הוא ימות. כבר שבועיים מתהלכת כמו זומבי, נמאס לי לחיות. לא רק בגללו, פשוט נמאס. רואה רק שחור התנתקתי גם מכל החברות, מכולם. שבועיים שלא שומעת כלום חוץ מאת הלב שלי בוכה. אתמול גם הוא הפסיק. שקט.

הי נקודה. הצערתי מאוד לקרוא על התקופה שאת עוברת. נשמע שכרגע העצב מחלחל לכל פינה בתוכך, מציף את כולך, לא משאיר מקום לתחושות אחרות. אני חושבת שברגעים כאלה, למרות הקושי, חשוב לזכור שכנראה את מתבוננת על העולם דרך משקפיים כהות מאוד, והכל נראה שחור, אפל, מייאש. אני חושבת שכדאי שתתאמצי לזכור שהיו גם רגעים אחרים בחיים שלך ובטיפול שלך, ושאולי הדכאון גורם לך כרגע לראות הכל בצורה כ"כ שלילית וכואבת. אני חושבת שיהיה משמעותי לברר מה הייתה האבן הראשונה בשרשרת הדומינו שבעקבותיה נפלו שאר האבנים, והאם ההעלמות של המטפל קשורה לכך. אני מקווה שגם אם לא תצליחי להרגיש כרגע יותר טוב, לפחות תוכלי להשתכנע שזה עוד יקרה בעתיד. בינתיים אני כאן - עם התקווה, האופטימיות והאמונה שעוד תרגישי אחרת. לילה טוב, מלי.