סך הכל אני רוצה לחיות את חיי בשקט - המשך

מלי יקרה, מקווה שאת בטוב. אני ממשיכה במאמצים לשרוד את ה"טלנובלה" שלי הפרטית. ראית ביום שלישי את התוכנית *אמא יקרה לי* עם מיקי חיימוביץ'? אם לא, אז הרי התמצית: הייתה שם בחורה חולת לב בהריון שהחליטה למרות התנגדות הרופאים לקחת על עצמה את הסיכון ולהמשיך את ההריון. הסיפור נגמר ב- & happy. אני עוברת עכשיו משהו מאוד מאוד דומה. ההבדל היחידי הוא שאני לא בהריון, עדיין. הרופאים הודיעו לי לפני מס' שנים שלא אוכל לשאת הריון, וזה היה בדיוק "שנייה" אחרי שעשיתי הפלה. שנייה אחרי... . רק אחרי... . אאוץ'. אני מצליחה לחיות את חיי מאז במישור התפקודי ברמה סבירה (סבירה+ אפילו): התחתנתי, סיימתי תואר ראשון, אוטוטו שני...עבדתי במקומות עבודה מגניבים. החיים שלי למתבונן מבחוץ נראים ממש "דבש". אבל מי שמתקרב יותר ומכיר אותי מספיק זמן לא מתקשה להבחין בהתדרדרות הנפשית שלי, שבתקופה האחרונה גם נותנת את אותותיה ובאה לידי ביטוי חיצוני - אני לא עובדת, ממש בקושי מצליחה לעמוד בהתחייבויות האקדמיות ואין לי חשק לעשות כלום בבית. רב הזמן רע לי ופשוט בא לי לעשות "ששה" עם הכל. זוכרת את סימפוניית המוות שלי? קיבלתי סטירה מצלצלת מהחיים והצילצולים באוזניים לא מפסיקים. הפצע בלב עוד פעור. לכאב ולדימום הפנימי אני כבר נותנת ביטוי חיצוני....(מה שהביא גם את המטפלת לחשוב שאני הא"גית - פשוט נפלא...עכשיו יש לי נכות על נכות על נכות :(... ). מזל שיש גם את הצלילים האחרים שמתגנבים מדי פעם (אלה מהסולם המאג'ורי)...שהביאו אותי לפנות לטיפול ומביאים אותי גם לכאן. בזכות התמיכה המאסיבית שיש לי מכולם אני מצליחה להישאר "שלמה". לשרוד את התהליך המתמשך הזה של ההיסדקות הפנימית. היום, אחרי שנתיים של ניסיונות כושלים להפוך לאמא באמצעות פונדקאית, חזרתי לקרדיולוג שלי. ביקשתי ממנו לשקול שוב ביחד את הנושא. לא חל שיפור במצבי הבריאותי ואני ממש לא רואה איך ההמלצה תוכל להשתנות. אבל בכל מקרה זאת רק המלצה ואני יודעת שאני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה בסופו של דבר. אולי גם לקחת את הסיכון. נראה. בינתיים כנראה שאמשיך להגיע לכאן לשתף ולהיתמך בך. מה את אומרת? #

סולמית יקרה. קראתי את מה שכתבת בנשימה עצורה. הדבר הראשון שחשבתי לכתוב לך, אבל התלבטתי כי הוא כ"כ קלישאתי היא שליבי איתך (ואולי אצלך זה מקבל משמעות מיוחדת...). אני חושבת שצריך עוצמות מיוחדות וכוחות חזקים כדי לעבור את מה שאת עוברת. אני מתפעלת מכך שלצד החלקים המדוכאים והשבורים ישנם גם את החלקים של התקווה, האמונה, אלא שבזכותם את "מעיזה" להמשיך לרצות, להתעקש. אני מניחה שאי אפשר לעבור את מה שאת עוברת בלי להשאר עם חבלות וצלקות, אבל אני נורא מקווה שגם לסיפור שלך יהיה "הפי אנד". ובינתיים - למענך, למען בעלך ולמען הילד שיהיה לך, זכרי לשמור על עצמך, לטפל בעצמך, לוודא שהנפש שלך, ולא רק הגוף שלך, יהיו חזקים דיים להמשיך לסחוב את המשא הכבד. מחזיקה לך אצבעות, מלי.

מלי שום קלישאתי. רגיש, רגשני וגם אם בבחינת פלסטר לכוויות דרגה 3 ... מאוד עוזר. תודה :) סופ"ש נעים #