קשר

שלום דוד רציתי לבקש שתשתף מנסיונך וחוויותך בקשר של מטפל-מטופל. אני כמטופלת רואה רק את הצד שלי שמאוד רוצה לראות בצד השני אכפתיות, אהבה, וכדומה. אבל קשה לדמיין את הצד השני שנראה באמת כאוהב, אבל למעשה זאת העבודה שלו. איך ניתן להרגיש למטופל ולדעת לנתק זאת בו זמנית מחיי היום יום שלך? איך אפשר לשחרר מטופל מטיפול כי זה נכון לו למרות שאולי אתה אוהב אותו ורוצה להמשיך לפגשו? האם מלכתחילה אתה צריך לא לאהוב אותו כדי שלא תצטרך להפרד ממנו? הכל הצגה? הכל אמיתי? מה קורה פה? אני מבולבלת לחלוטין. תעזור לי להבין. תודה

שלום למבולבלת אני אענה על שאלותייך, אך אזהיר שמדובר בניסיוני שלי ושקשה להקיש מכך על מטפלים אחרים. בעיני, לא ניתן לטפל בלי ליצור קשר רגשי אל האדם שממול, ויהיה זה קשר חזק יותר או פחות, חיובי או גם בעל אלמנטים שליליים בתוכו. הקשר הרגשי משתנה בין מטופלים ובתקופות שונות של הטיפול, אבל הוא נוכח שם תמיד, אחרת אין למעשה טיפול. ההפרדה בין המתרחש בחדר הטיפולים לבין החיים בחוץ אינה קלה, ואינה תמיד מתבצעת, אבל היא חלק מהמיומנות הנרכשת של מטפלים ומסייעת להם להמשיך בעבודתם. ובאשר לסיום - אין לי ספק שפעמים רבות הסיום קשה למטפלים לא פחות מאשר למטופלים. אבל מעט כמו הורים, לעיתים, למרות הצביטה הכרוכה בכך, יש את הצורך להניח לאדם לנוע לדרכו ולהמשיך להתפתח בכוחות עצמו ולהתמודד עם הצער והכאב הכרוך בכך. ווודאי - גם למטפלים כואב להיפרד מאדם אהוב - כך לפחות אני מאמין ומקווה.. להתראות דוד