דוד,
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי דוד , מה שלומך?.. אני .. בשבוע של רוחות מלחמה ! מחר הטיפול . כנראה והוא יהיה האחרון עבורי . לא מוכנה לקבל בתוכי את המעבר של הפסיכולוג למקום אחר. לא מוכנה . מניחה שאעזוב את הטיפול. שנתים וחצי של טיפול קשה, כואב , מעייף.. כנראה הגיע הזמן לסיימו , הגיע הזמן לעזוב, נמאס לי משינויים , נמאס לי . כתבתי לדרור שביום ראשון ב' איש השיחות שלי נאלצ לעזוב את מגוריו והוא מודיע לי שהוא לא יוכל לקבל אותי יותר בביתו, אלא רק בקליניקה של קופח בה הוא עובד בפ"ת .. כמובן שבאופן פרטי. אבל .. מיום ראשון אני רותחת עלייו , הכעס בתוכי בעבע בעתם עד היום , עכשיו , אני כאילו מרגישה בתוכי איך תחושת הכעס אלייו הפכה למן עצב בל יתואר .. אולי הגעתי לשלב שאני נפרדת ממנו בתוכי ?.. אולי אני מתאבלת על קיומו שעומד להסתיים מתוכי ?... אוףףףף.. זה נשמע הזוי שאעיף את כל הטיפול שלמענו נלחמנו בגלל מעבר מגורים.. אבל לא זה זה עמוק יותר עבורי, אם רק היית מצליח להבין אותי דוד , החדר אצלו , היווה לי בית - כזה שמעולם לא היה לי , למדתי להרגיש בו בטוחה ומוגנת כמעט אחרי שנתיים , למדתי לסמוך עלייו בזכות היציבות שהרגשתי במקום. עכשיו הוא לוקח ממני את זה , ומה הלאה ?... הוא ינטוש ?.... לא מסוגלת להכיל בתוכי חוסר יציבות ,מבחינתי עכשיו הוא לא יציב עבורי. יש בי יותר מידיי חוסרים , אין בי מקום לעוד פגיעות. הוא פגע בי. בלי שום הכנה מראש .. בלי יכולת לעכל .. ככה , פשוט להסכים ?.. לא !!!! אני אגיע מחר ולא אביט בו, אתה יודע למה ? כדי לא לראות בפניו .. אפשרות של חמלה אליי.. לא אביט בו כדי לא לראות בו אפשרות של איכפתיות ואהבה טיפולית לא אביט בו יותר כדי לא לראות מולי את האדם שחשבתי שקיים בשבילי ואיתי בכדי לעבור את הכאב הנורא הזה, זה שחשבתי שיחזיק עבורי את התקווה .אז הוא אומר שהוא שם איתי , אז הוא אומר שהוא מבקש שנעבור יחד את המעבר הזה , אבל הפעם אני מרגישה ככ רחוקה אלייו , ככ רחוקה .. הוא העיף אותי לקצוות מטורפים , זה מרגיש שכאילו וכל פעם שיש איזה קרבה מיטיבה מולו , כאילו שלכל הרגשה שנהייה לי מעט נעים יותר בנוכחותו זה חייב להפוך למאיים , כן מאיים... לא.. דוד, אסור לי .. אני חייבת לשננ לעצמי שרית ..במציאות הוא הרי בכלל לא קיים .. זו רק הייתה אשלייה אחת גדולה של כאילו והיה אכפת לו ..ממני אסור לי לראות אותו , אסור לי להביט בדמותו שיושבת מולי , העיניים צריכות להיות ממוקדות איפשהו למקום יותר בטוח ... מזה שנמצא אצלו במרכז הפנים.. אתמקד ברצפה , אספור מרצפות .. מרצפות ..הרי הן תמיד מסודרות, בריבועים מסודרים הן מונחים ..בתוך קווים ישרים .. שם טווח הראיה שלי יהיה .. שם אין עבורי סיכונים , אין פיתולים ועיקולים ..לא צפויים. שם הכל מסודר וידוע מראש .. מונח ומושתת היטב על יסודות "הבניין" ..שם הכל יציב. אני צריכה לעזוב ולשכוח הכל, לשכוח אותו , הוא לא באמת היה מציאות עבורי , רק דימיון מופרז שלי , כמו שאמא שלי אומרת לי "שרית דייי.. הכל דימיון שלך".. דוד, אדם "שנושם" לידיי זה סיכון תמידי עבורי .. אם אביט אל תוך עינייו ובין נשימה לנשימה שלי . .הוא עלול שוב להחוות בתוכי כאדם אכפתי ואמין .. המבט הרך שלו .. " של כאילו "בשבילי .. עוד יכול לגרום לי להאמין שהוא באמת היה אמיתי. אסור לי. וככ כואב לי דוד. כאילו לקחו ממני איזה חלק שנתן ..לי לזכור שיש בי גם שרית אחרת. שרית אמיתית.לא זו שרק עשו לה ונגעו בה ולקחו לה.. דוד.. אני שוקעת ושוקעת ושוקעת .. חוזרת בצעדי ענק אל המקום שחשבתי שהתרחקתי ממנו לפני שנתיים וחצי . והזכרנות משתטחים לי בפרצוף, מכים בי בכאב מטורף.. האונס , הפגיעה בבית ..לא יכולה יותר. לא רוצה להיות איתם לבד. ולא יכולה להיות שם איתו . אז זהו... הגיע הסוף? :-((( שרית
שלום שרית אני מבין את הקצוות בהן את נמצאת השבוע. אחד המושגים המהותיים בטיפול נפשי הוא מושג ה"סטינג" - ההתייחסות לכל המסגרת המאגדת ושומרת על הטיפול, מבחינת החדר הקבוע, השעה הקבועה, החוקים הברורים..ויש משהו מפחיד, מבחינות רבות, בשינוי של הסטינג, שינוי המסגרת, המשפיע מעבר לרמה הטכנית ומוביל לזעזוע ברמה הנפשית המקבילה. ועדיין, השאלה היא האם ניתן להסתכן בזעזוע הזה. האם ניתן להישען באופן ארעי על המבנים האחרים שנוצרו במהלך הזמן, עד ההגעה למקום יציב חדש ובטוח. המסגרת הזו שנוצרה - אמיתית או לא - היא הרבה יותר מעבר לקירות הקונקרטיים. היא חלק מהמבנה הנפשי שהזמן ושהקשר יצרו עבורכם כמשהו מחזיק ושומר. ככל שאת יכולה ומוכנה, הייתי מציע לך להתמקד בקשר הרגשי כפונקציה מחזיקה ולתת בכל זאת מקום וסיכוי לאמון שיש אפשרות להעביר את הקשר למקום אחר ועדיין להשאיר אותו - ואותך -שלמים, ללא שברים או סדק. בהצלחה דוד
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
