דימיון מפותח

שלום רב, ביתי בת שלש שנים וארבעה חודשים. ילדה שמחה עליזה סקרנית ונועזת. כשהיא חוזרת מהגן היא מספרת על אריה ונמר שנשכו אותה בחצר ועל אוטובוס שהפיל אותה... וכו' וכו'. עלי לציין שהיא אינה חשופה כלל לאלימות . אין בביתינו טלביזיה והקלטות שהיא צופה בהן עוברות את הביקורת שלנו. מניין מגיעים אליה דימיונות טראומטיים שכאלה??

שלום אסנת את אינך מציינת האם הסיפורים של בתך גורמים לה למצוקה והאם היא מספרת אותם עם רגש שלילי, או בצורה עליזה וללא קושי ניכר. דבר זה משמעותי להבנת המצב. ועדיין, את כותבת שהיא אינה חשופה כלל לאלימות. האמת היא שאני מטיל בכך ספק. עד כמה שאתם משקיעים מאמץ בבית למנוע ממנה גישה לתכנים "קשים" לכאורה, סביר להניח שהיא נחשפת למידה כלשהי של סכנות ותוקפנות, דרך התרבות המקיפה אותה, חברים בגן וכדומה. והאמת היא שאני לא רואה בכך משהו רע בהכרח. בתך, פחות ממה שהיא עסוקה באלימות, נשמעת עסוקה בחרדות ורגשות המתעוררים מול אירועים מפחידים. במובן זה יש בכך משהו אדפטיבי והתנסותי, המאפשר לה להתנסות במגוון של רגשות ותגובות למצבים. משחקי וסיפורי ילדים פעמים רבות עוסקים במפחיד ובמאיים, כדרך להתמודד עם רגשות אלה במשחק או בדימיון. ייתכן ובתך מעבירה אליך מסר, בדבר הנושאים והחרדות המעסיקים אותה והשאלה עד כמה מותר לתת להם ביטוי ודיבור חופשי. התכנים והרגשות הללו אינם טראומטיים בהכרח - מה שקובע פעמים רבים את השאלה האם אירוע נחווה כטראומטי או לא היא תגובת האדם אליו. וייתכן שבתך בודקת, יחד איתך, האם מותר לה להיות נועזת והרפתקנית, האם מותר לעסוק בתכנים של פחד וסיכון, מבלי לדאוג להתפתחות של טראומה כתוצאה מכך. והתכנים האלה, לא פחות משהם מגיעים מחברה שבחוץ, מגיעים מהעולם הפנימי העשיר של כל אדם ואדם - עולם המלא בסכנות ובתוקפנות, יחד עם תקוות וחלומות..כך ששוב, במידה ואין רגש שלילי המוצמד לסיפורי בתך ואין לך סיבה לחשוד במשהו המתרחש במציאות, הייתי לא מודאג מידיי מסיפוריה, אלא מאפשר לה דווקא לספר אותם ואפילו להתעניין ולקחת עמה חלק בסיפור אותו היא ממציאה. להתראות דוד