שלום דוד

בעקבות מה שכתבת ללא רוצה לגדול. מקנאה כל כך במי שכל כך ברור לו שהחיים הם זכות. במי שנקודת המוצא שלו היא שהרצון הבסיסי הוא לחיות. איכשהו לי זה לא ברור בכלל (ואני מתביישת מאד להוציא את המחשבות האלה), בשבילי החיים פה הם חובה, חובה שאני צריכה למלא כי שמו אותי פה ואני לא רואה כאפשרות לגיטימית לפגוע בעצמי (או שזה סתם בגלל שאני פחדנית). אבל זה לא משהו שאני רוצה, אני אמשיך לקום כל בוקר מחדש ואנסה לעשות את הדברים שאני עושה בצורה הטובה ביותר, אבל בלילה כשאני אלך לישון אני אקווה שאולי מחר אני כבר לא אהיה פה, שאולי כל המסע הזה יגמר בשבילי, שאולי פשוט אני אתעורר והכול יהיה רק חלום ובבוקר כשאני אקום לעוד יום זה לא יהיה בשמחה וציפיה זה יהיה באכזבה שאוף צריך לעבור גם את היום הזה. אני לא מצליחה לאהוב את החיים, למרות שאין לי סיבה לא לאהוב אותם. לא חסר לי כלום ובכל זאת אני לא סובלת את החיים. יש סביבי הרבה טוב והרבה אור אבל איכשהו זה לא מצליח להיכנס לי פנימה. אני לא מצליחה להבין את הדפיקות הזאת שבי. משהו ממש מקולקל.

שלום לכותבת אני מבין מדוע את מייחסת את הדברים האלה למה שכתבתי קודם. אבל אני מרגיש צורך להבהיר משהו בעניין זה. ברור לי שעלה מסר אופטימי מהתשובה שלי, אבל אני לא בטוח שהייתי מנסח את זה סביב העניין של זכות לחיות. מה שהתכוונתי יותר להעביר, והוא אכן גם תקף פה כמו שהיה תקף שם, שחלק ממה שגורם למצוקה נפשית כרוך בהתבוננות על הדברים כמקשה אחת - בהתבוננות על החיים כנוראיים לחלוטין או מקסימים לחלוטין, כמלאי שמחה או מלאי עצב וייאוש. כלומר, בחלוקה של הדברים לשחור ולבן, בהתעלמות מהמגוון והשפע של מורכבויות האמצע, בין שני מצבים אלה. כמו שגם את כותבת, גם סביבך יש הרבה אור, ובטח גם לא מעט חושך. טעות בעיני להכחיש את קיומו של זה או זה. האתגר האמיתי, שגם מאפשר להתמודד לעיתים עם החיים בתחושה יותר טובה - הרי החיים הם לא משהו תמיד קל או מואר - הוא להניח לפחות לחלק מהאור לחדור פנימה, לא לתת לאפילה לצבוע ולהשתלט על הכל. ואני מנחש שבכך העניין - לא באיזה קלקול, אלא בקושי להתייחס ולתת את המקום גם (ולא רק) לחלקים המוארים יותר. אני מקווה שבכל זאת תמצאי דרך לעשות זאת, בכוחות עצמך או בנוכחות אחרים מסייעים. להתראות דוד

תודה דוד. אני מנסה בכל הכוח לתת לדברים הטובים והמאירים להכנס פנימה, אני מחפשת אותם מאד, כל הזמן ובתקופה האחרונה אני מבינה כל כך כמה הטוב הזה הוא בכלל לא מובן מאליו וכל רגע קטנטן שהוא מבצבץ אני אסירת תודה ומנסה לשהות איתו כמה שניתן. אבל ברקע כל הזמן יש את הרצון הזה שהסוף כבר יגיע, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, לפעמים יותר בחדות ולפעמים מצליחה לטשטש אותו, אבל הוא שם. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. (זה כמו הילדה והחבר של ג'ון נאש בנפלאות התבונה שמלווים אותו כל הזמן) ואולי אין מה לעשות אולי זה פשוט חלק ממני, רק שבפעמים שהוא משתלט הוא הורס כל חלקה טובה שהצלחתי לגנן לי. לילה טוב