למלי

הי מלי, אין לי הרבה מה לומר. "בתהליך גמילה" עצמי, משאלות... פעם אחרונה שכתבתי הייתה לפני שבועיים, בנוגע לשאילה הכרונית.. לא יודעת אם את זוכרת אבל הפנית ליעוץ פסיכיאטרי וזה הכניס אותי ללחץ. ומכיוון שכבר לא היית, ביקשתי וקיבלתי הרגעה מדרור. ממש מפחדת מיעוץ כזה, כאילו אאבד את היכולת להחליט לעצמי ויכפו עליי טיפול תרופתי ולאו דווקא לo.c.d.... לא יודעת למה לא מסתדרת לבד ומכניסה את עצמי לבעיות כמו לדוגמא בשאילת שאלות מיותרות.. (אשר נובעות מאישקט וחרדה אבל לא מחשש שיקרה לי משהו רע אם לא אשאל) פשוט לא מכילה את עצמי! וסליחה אם מכבידה..

שלום X. אני שומעת את החרדה מהכתיבה שלך, וגם מרצף ההתכתבויות בינינו בשבועות הקודמים. אני חושבת שאולי גם הדיאלוג בינינו עכשיו הוא נסיון להרגעה ולמציאת השקט הנפשי דרך שאלות שאת מכנה "אובססיביות". אני רוצה לנסות לשחרר אותך מהצורך לשאול כדי "לזכות" בתגובה, מענה או התייחסות שלי, ומאתגרת אותך - אני מזמינה אותך כאן לשתף, לספר ולהגיב, ומבטיחה להתייחס גם אם לא מדובר ברצף של שאלות שמחכות לתשובה קונקרטית. את מוזמנת לשתף באי שקט שאת מרגישה, בבדידות ובחרדה שתיארת, ומקווה שתרגישי שאפשר להיות איתך גם בלי שאת צריכה למלא את הקשר בשאלות. מה דעתך? מלי.

הצלחת להביא אותי לידי דמעות.. קודם כל מכך שאת זוכרת אותי בכלל. לא מרגישה שיש לי נוכחות מורגשת בכלל ולא רק פה. וגם מכך שבאמת צדקת שקשה לי לשתף ככה סתם, כי מרגישה שמביכה ושאין "תשובות" לבעיות שלי. אולי לכן "בונה" שאלות כדי להשלות את עצמי שהתשובות יתנו בכל זאת איזשהו מענה רגעי לבעיותי . כנראה שזה ממלא איזשהו חלל ענק שפעור בתוכי ומרגיע, כמו שאמרת , תחושות של בדידות, ריקנות וחרדה. ודווקא סתם "דיבור" על זה , כמו עכשיו(?) רק גורם לי ליותר רחמים עצמיים ולפחדים