אין

מלי מאוד רוצה לכתוב לך, אבל לא יודעת איך ומה. מרגישה שצריכה את המילים שלך.. הכל בתוכי סוער וקשה לי לעשות סדר. יודעת שדברים יצאו כאן מבובלים ולא מובנים, סליחה על כך. מרגישה שמאבדת שליטה.מנסה להתאפק ולהחזיק. עדיין בתוך תקופה לא טובה בכלל. בתוכי מרגישה שזה לא יגמר לעולם. ימים מאוד עמוסים רגשית, מציפים. כאילו לא מספיקה הידיעה בצורך וברצון שלי למות ואני.. אני לא יודעת לווסת.. ולא מצליחה ללמוד.. האמת היא שאני בכלל כבר לא רוצה ללמוד. קול המוות שבתוכי עדיין חזק מאוד, נשמע בברור, חד משמעי, עוצמתי. אולי עוד זקוקה נואשות לקול חיצוני שיראה לי אחרת ממה שיש בתוכי, שיגיד שאני לא צריכה למות, שיתווכח עם מה שבתוכי, שלא יקבל את הידיעה, הרצון, הכמיהה שלי למות. זקוקה לקול של המטפלת, זקוקה לקול שלך, אם את עוד מסכימה.. תראי כמה אני חצופה. מבקשת, לוקחת, מעיקה ותופסת יותר מידי מקום. יודעת, תיכף אשלם על זה. את יודעת מלי, את לא באמת חייבת או צריכה לתת לי שום דבר שהוא.. לא את הקול שלך.. גם לא תגובה.. וזה הכי בסדר בכלל לא להעלות את ההודעה הזאת. סליחה. שיר

שיר יקרה. שמחתי לקרוא את מה שכתבת. לא בגלל שהמצב שלך משמח (הוא לא), אלא כי, להבדיל משבוע שעבר, אני שומעת אותך פונה לעזרה ומבינה את הצורך, אולי אפילו ההכרח, להשען על אחרים במצב כזה. אני חושבת שבעצם את מבקשת שיחד ניתן לקולות ה"טובים" בתוכך יותר מקום, בתקווה שהם ינצחו את הקולות ה"רעים". נדמה לי גם שאת יכולה יותר להרגיש או לזכור שיש קולות כאלה בתוכך, אפילו כשהם כעת כ"כ חלשים, כמעט לא נשמעים. אני מרגישה שאת עכשיו בנפילה לבור, והכל נראה שחור, ואת לא מרגישה שיש תחתית, וגם לא שיש אור למעלה. זו ההרגשה בתוך הבור. מבחוץ אני רואה שנפילה חייבת להעצר, שתמיד אפשר להחלץ, ושמחוץ לבור יש הרבה אור. אני מנסה להעביר לך את התחושה החזקה שלי שהמשבר שלך הוא משהר שיש לו סוף, ושתוכלי בעתיד להסתכל עליו ממקום אחר, אופטימי יותר. כרגע אני אחזיק בשבילך את האמונה, התקווה והידיעה שיכול להיות אחרת. להתראות ולילה טוב ושקט, מלי.

אני לא רוצה יותר. לא רוצה יותר כלום. לא שכאילו יהיה טוב יותר, לא שירגע, לא לצאת מהבור. רוצה ללכת מהעולם הזה. לעזוב את ה"חיים" האלו. רוצה למות. הייתי היום הפגישה. היא אמרה שהתקשרתי אליה אתמול והשארתי לה הודעה. שדברתי בקול של ילדה. ואני אמרתי לה שהיא טועה. שאני לא התקשרתי. אני לא זוכרת שהתקשרתי. אני יודעת שלא התקשרתי. והיא מתעקשת. אומרת שאני הייתי מנותקת. ואני אומרת לה, מסבירה לה, שאני לא מתנתקת. אני לא דיסוציאטיבית. אני לא התקשרתי. אני לא השארתי הודעה. אני לא. ואז היא שאלה אם אני רוצה לשמוע את ההודעה.. ואני סרבתי.. מטיחה בה שתפסיק לדבר שטויות. ואז הדמעות התחילו לרדת. בלי שליטה. רציתי למות. לקבור את עצמי. לא מצליחה להיזכר שהתקשרתי אליה. לא מאמינה שהתקשרתי אליה. אבל גם יודעת שהיא לא תשקר לי באמת. כשיצאתי משם בדקתי את השיחות היוצאות בפלאפון. אתמול התקשרתי אליה. השארתי לה הודעה. ואני לא זוכרת כלום מזה. אין לי כח יותר מלי. אין לי כח לכלום. לא רוצה לעבור עוד יום או לילה. לא רוצה לנסות לשרוד. לא רוצה להיות כאן. אני רוצה למות. אני צריכה למות. לא רוצה ולא מאמינה לאף קול שיגיד לי שיהיה אחרת, שיהיה בסדר. לא יודעת מה נפל עלי אתמול שבקשתי לשמוע את הקולות האלה. עכשיו מרגישה, יודעת, ושוב מבינה איך הכל פיקציה. איך שום דבר לא יהיה בסדר. איך הבור הזה יותר מידי עמוק, צר ושחור. ואני לא רוצה שיזרקו לי חבל או יביאו סולם. אני רוצה להישאר על התחתית היציבה בבור הזה. רוצה למות שם. אני צריכה למות.