דוד היקר

הלוואי שלא הייתי כ"כ זקוקה לה כ"כ תלותית ,כי אז הידיעה שבקרוב (עוד חודש)היא טסה לשלושה שבועות לבטח היתה פחות קשה,פחות מכאיב. איך מפגישות דו שבועיות שגם הן לפעמים לא מספיקות אפשר לעבור לכלום. ובבקשה דוד אל תשלח אותי עם זה אליה בחזרה כי היא יודעת שקשה לי ,שהאובדנים הרבים הפכו את הפרדות לבלתי אפשריות עד כאב עבורי. היא אמנם נתנה לי את האופציה לכתוב לה,אבל זה לא זה... מה אתה בתור מטפל היית עושה במקרה כזה?

שלום איריס אני מבין את הקושי שאת מתארת אל מול הפרידה הזמנית ואת הצורך שלך להאחז במשהו קיים וברור להקל על כאב ההמתנה. והאמת היא שאין לי משהו שיכול באמת להקל עליך. בחירה בהיכנסות לקשר משמעותי, בחיים כמו בטיפול, מביאה עמה גם את הסכנה של כאב וקושי אל מול פרידות. זו המשמעות של להיות בחיים. ואת יודעת את זה היטב: לא ניתן לחיות, להיות איכפתי, להרגיש ולהתקשר ועדיין להימנע מכאב וצער. את בחרת באומץ בחיים: להסתכן בתחושות ובקשרים ובאיכפתיות, והדבר הזה מביא איתו באופן בלתי נמנע גם חוויות פחות נעימות. בצד הרווח הרב הגלום בקשר קיים גם הקושי שהוא מביא. אז אין באמת דרך להתמודד עם כך, מלבד העובדה שזהו אותו שיעור מוכר, שהחיים מלמדים אותנו שוב ושוב: שלכל קשר ורווח יש מחיר ושלא ניתן לחיות מבלי לכאוב לעיתים. מה אני הייתי עושה כמטפל? לא בטוח. נראה לי שקל לי יותר לומר מה הייתי עושה כמטופל: נאבק עם הקושי וממתין לחזרה לטיפול וממשיך לנסות להבין עוד על עצמי דרך ההמתנה הזו ומה שהיא מעלה. ובנתיים, דווקא העזרות בדברים כמו כתיבה או שימוש בדרך אחרת של שמירה על קשר, אפילו אם זה מצטבר ומגיע רק בזמן החזרה לטיפול, נראית לי כמו דרך התמודדות שמסייעת גם היא. בהצלחה דוד