...

You're falling into the night" ,And giving into bad dreams .Where nothing is as it seems There's still a long way to go ,And the fading glorious night .Never seems to bring you home .You think that this is your road "...There's still a long way to go כל כך הרבה זמן וכלום לא משתפר. ואחרי ששמעתי נתונים של מחקר חדש הייאוש בכלל השתלט... מחקר בינלאומי, שבדק אלפי אנשים בארה"ב, אירופה וישראל מצא, שאחרי ההתקף הפסיכוטי ה-3 עובר פרק זמן ממוצע של 130(!) יום להגיע לרמיסיה מלאה... וזה, כמובן, אחרי שמשיגים התייצבות פרמקולוגית... כששמעתי את זה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... לא הצלחתי להגיע לרמיסיה מלאה לפרק זמן שמהווה 1/3 מהתקופה הנ"ל... עוד לא נולדה התרופה שהצליחה להועיל... או שתופעות הלוואי אילצו אותי להפסיק. פסיכיאטר שדיבר איתי פחות מ-10 דקות הגיע למסקנה שאני דפוקה לגמרי... אולי זה לטובתי... זה בכל זאת היה בוועדה של בל"ל... לשם שינוי אישרו נכות יציבה ולא שוב נכות זמנית. והמטפלת שוב העלתה את הרעיון של אישפוז. אני מתנגדת - כמו תמיד. זה יעשה לי רע עוד יותר. היא אומרת שאולי עכשיו מה שיש לה להציע זה לא מספיק. ובכל זאת - היא באמת עושה המון! במהלך כל תקופת החגים הצלחנו לשמור על רצף של 4 פגישות בשבוע, למשל. וזה כשהפסיכיאטר היה בחו"ל כמעט חודש, ולא היתה אפשרות "לשחק" עם התרופות. היא הציעה שאפגש עם מישהו אחר... אמרתי לה שאני לא מוכנה שהיא תשאיל אותי למישהו אחר. כל-כך הרבה קורה וקרה. אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת פה. צורך כלשהו, חסר שם. מקווה שזה תקין... אני יודעת שהודעות מסוננות במידת הצורך... טובת כלל הפורום קודמת ובצדק. אז זה בסדר אם ההודעה תסונן.

שלום לך אתחיל מהסוף ואומר שלא ראיתי כל סיבה לסנן את הודעתך. טוב לקרוא אותך שוב, לאחר תקופה ארוכה יחסית, נדמה לי, בה כתבת פה פחות. צר לי ואני מבין את הייאוש שהשתלט עליך. לעיתים מול נתונים מחקריים יבשים קשה יותר לראות את התקווה והדרך נראית לפתע חסומה. נראה לי חשוב, עד כמה שאפשר, להתמקד יותר באנשים עליהם את סומכת, שרוצים בטובתך, אפילו אם התפיסה שלהם את המצב לא תמיד תואמת את שלך. נשמע לי שהמטפלת שלך מאוד מגוייסת אלייך וכלל לא רואה בך מישהי דפוקה או כזו שאפשר לוותר עליה או להשאיל אותה בקלות. נדמה לי שטוב יהיה אם תצליחי להשאיל מעט מחוסר הוויתור שלה עליך ולאמץ אותו גם לעצמך.. בהצלחה דוד

לא עברתי פה כבר חודשיים בערך. קשה לי לנסח ולהתנסח. אני זוכרת שבתגובה להודעה האחרונה שהשארתי אז הזמנת אותי להשתמש גם בפורום. לא יכולתי. 130 יום זה הרבה מאוד זמן... וקודם צריך להתייצב. והבעיה היא שזה פשוט לא קורה, ההתייצבות הזו. האופציות התרופתיות מצטצמות והולכות... להפתעתו של הפסיכיאטר הסתבר, שכנגד כל הסיכויים והניסיון המקצועי שלו, אפילו היתה לי תגובה אלרגית לתרופה מסוימת; הוא בחיים לא שמע על זה ולא נתקל בזה... כבר נמאס לשמוע שאני "ייחודית" או "מקרה מיוחד". אין לזה קונוטציות חיוביות במיוחד... לא כשזה מגיע מהפסיכיאטר ולא מהפסיכולוגית. המטפלת משתדלת יותר - היא לוקחת אחריות על מה שקורה; היא אומרת שהיא אחראית במידה מסוימת להדרדרות הנוכחית... זה מה שהיא אמרה גם, מיוזמתה, לפסיכיאטר אחרי שהוא חזר מחו"ל (בלי לדבר איתי לפני כן ובטח מבלי שביקשתי ממנה לומר דבר כזה). אבל גם היא מתחילה להתעייף, אני חושבת. זה פשוט נמשך ונמשך...