הי דרור

חזרתי לכאן אחרי חודשיים שלא הייתי. ועוד בתקופה הזאת שאלתי את עצמי, האם זה שאני לא נכנסת זה אומר שטוב לי יותר? שאני פחות נזקקת. אינני בטוחה בתשובה. אני משערת שאתה לא זוכר... בעצתך חזרתי לטיפול שכשל בעבר, והנה רק חודשיים והוא כשל שוב. וזה לא הוא, המטפל, זו אני והפרעת האישיות שלי. אני מנסה לשכנע את עצמי לשנוא אותו. רוצה להפוך אותו למפלצת כדי שהפרידה תהיה יותר פשוטה עבורי, אבל יודעת עמוק בפנים שהוא לא כזה, ושזו אני. אני המפלצת שמאמללת את כולם. שלא מצליחה להרגיש כלום גם כשנותנים לה ונותנים לה. ממש כפוית טובה. והוא... איש טוב באמצע הדרך. אני חושבת שעשה כמיטב יכולתו... אבל רציתי שיכנס איתי לתוך הסערות והמערבולות, והכעיס אותי לראותו יושב שליו, מתבונן, כאילו שווה נפש לכל מה שיקרה לי, לכאן או לכאן. ורציתי בכל כוחי להתאמץ שהפעם זה יצליח ולכן רציתי ליזום תוכנית יחד איתו למניעת הזעם והעזיבה הידועים מראש שלי. הסברתי לו שאני יכולה לתת לו מראש בכתב תרגומון שאומר- כשגילי אומרת... היא בעצם מתכוונת... וברוח זאת, כשאני אומרת שאני שונאת אותו ורוצה לעזוב, אני מתכוונת שקשה לי ושאני רוצה שהוא יתקשר ויגיד שאכפת לו והוא מוכן להמשיך להתאמץ ולעזור לי גם כשקשה. אם היתי מצליחה לשמוע מילים כאלו אני מרגישה שזה היה מפוגג את כל הכעס, זה היה נותן מוטיבציה אדירה להתאמץ. תחושה של קצת פחות לבד. וכמובן, כאיש טיפול היודע את מקצועו, כשדיברנו על כך, הוא אמר שהוא צריך שאני אומר את המילים האלו, שאי אפשר שיבינו אותי בלי שאומר אני צריכה (למרות התרגומון שאני מציעה). ועכשיו כשהגיע רגע האמת, הוא נטש. את חוסר התגובה שלו לאס אמ אס שאני עוזבת אני לא מפרשת בכך שזה האני המאמין המקצועי שלו, אני מפרשת זאת בעמדה שלו מולי כל הזמן, שוות הנפש הזאת, הנותנת לי לשקוע למצולות ולא עושה דבר. למרות שעשייה כל כך קטנה מצידו, כמו מספר מילים, היתה יכולה לחולל שינוי עצום עבורי. ומהכעס הקטן שהוביל למשלוח האס אמ אס, היום, שבוע אחרי, אני כבר במקום שאין ממנו חזרה. מאותו רגע הרגשתי איך מתחילה להבנות סביבי חומת הגנה, של מרחק והשמרות מכל אדם, מכל סיכוי לפגיעה. והרגשתי איך החומה מתחזקת ומתקשה בכל יום שחולף. כאילו בימים הראשונים, ניסיון מגע מבחוץ עוד היה מצליח לעבור דרך החומה, ואפילו למוסס אותה כליל בין רגע. ואילו עכשיו, אני מרגישה שכבר כלום לא מגיע, אני לא שומעת כלום מעבר לחומה. אני שם בפנים במלכודת שטמנתי לעצמי, ושאני טומנת לעצמי מאז ומעולם, לא מצליחה להמנע מכך. אבל אני לא מצליחה גם לעזור לאף אחד אחר לעזור לי מלהגיע לשם. כואב נורא. המקום שאני מגיעה אליו לבקשת עזרה וגורם לי פעם אחרי פעם לכל כך הרבה נזק. כבר שבוע שאני בנתק מהעולם. וידעת שזה ימשך וימשך, ומכירה את הסיפור הזה בעל פה. לאט לאט אני אתרגל מחדש לקיומה של החומה, לאט לאט אני אתרגל ללמוד איך להסתיר אותה, כך שלא אצטרך להתרחק מכולם רק אדע מה היתה אומרת במקומי מישהי שהיה מגיע אליה משהו מן החוץ. ואני אתגעגע אליו, ואשנא אותו. אבל ליצור איתו קשר כבר לא אוכל. כי היתי קיימת כל עוד היתי קיימת עבורו. ועכשיו נעלמתי. אין לי יותר קיום. ואין יותר מה לעשות כדי לשנות זה

גילי שלום, הצטערתי לשמוע על המקום בו את מרגישה את עצמך כיום. חשבתי בעבר שנכון יהיה לך לחזור לטיפול ואני חושב גם כיום שנכון שלא תישארי לבד. אני שומע את הכמיהה שלך לדעת בכל עת שהצד השני, המטפל מוכן להיות שם בשבילך גם ברגעים בהם קשה לך מאוד להיות שם, בהם את כאילו נזקקת לכך שיוכיח לך שהוא לא בסדר כדי שתוכלי להתרחק בקלות יתרה. אבל בתוך תוכך לא לכך את זקוקה ואת יודעת זאת. את זקוקה לדעת שאכפת לו. אני יודע שקל לומר מלעשות אבל האם את יכולה להצליח לקחת כנקודת מוצא שאכפת לו, מבלי להעמיד זאת לבדיקה. ואם לא האם את יכולה להשהות את ההחלטה על סיום הטיפול עד לשלב בו תוכלי להרגיש זאת. בינתיים, אני שמח שאת מצליחה להיעזר לפחות בפורום הזה, כדי להקל ולו במעט על התחושה של הלבד שמקיפה אותך כרגע. דרור

אם היה לו אכפת,כמו שאתה רוצה שאקח כנקודת מוצא, כמו שהלוואי ויכולתי לקחת זאת כנקודת מוצא. ואז היתי יכולה להסתובב עם תחושה בטוחה בלי לבדוק כל הזמן. האם עכשיו בהעדר המעשים שלו הוא לא מוכיח את הדבר שכל כך יראתי מפניו. את חוסר היכולת להושיט יד כשברור לי שהוא יודע היטב באלו תהומות אני מצויה כעת. האם המעשים שלו לא מוכיחים שלא אכפת לו? והכאב הוא שככל הנראה, בתוך העולם שלו, אכפת לו, אבלל לא מספיק בשביל לחשוב קצת יותר, להעמיק קצת יותר. לעזור לי לא לוותר. השלווה הזו שאני מדברת עליה. שלו היה לי מקום בעולמו הפנימי הוא כנראה היה מבין את המצוקה וכנראה היה היה עושה דבר מה. אבל אני מרגישה שכולי עשויה פירורים פירורים. לא מאוחדת . גם לא מיוחדת מספיק בשביל שימצא לי מקום שבו אני קיימת. והוא בכלל לא מקדיש את הזמן לתהות לשלומי על מנת שיווכח בהפיכתי לבסיסה של עוגת גבינה (עם פירורים). (איזה כיף להם שם, יש להם משהו שמאחד ומייחד אותם- העוגה!). את אומר לי להשהות את סיום הטיפול עד לשלב שבו אוכל להרגיש שאכפת לו, ואני מגחכת כי כנראה שלב כזה אכן היה יכול להיות עבוי שלב של סיום טיפול מוצלח. אך שלב שאליו לא אגיע אף פעם. בכל זאת חייבים להיות מציאותיים, אחרי יותר מעשר שנים של טיפולים כושלים- זה לא הולך. אני חושבת על הסרט as good as it gets וחושבת שהלוואי והייתי מצליחה להשלים שאלו הם חיי ואז היתי קצת פחות סובלת. כי כעת אני לא מאמינה בשינוי, לא מאמינה ביכולת שלי לחיות במצב הנוכחי ונשארת רק עם ברירת המחדל של תכנון סופי.נורא ועוזר לי לשמוע אותך אז תודה. עוזר שאני לע תוהה, האם אולי טעיתי ויכול להיות מישהו שיצליח להשאר איתי. אבל כל כך הרבה פעמים ייחלתי לכך, וגם כשדברים נראו מבטיחים. כולם לא החזיקו מעמד איתי. אז למה אני צריכה להמשיך לסבול ולהחזיק מעמד עם עצמי?