זהו..

היי , החלטתי לעזוב את הטיפול , אפילו אני לא מאמינה שאני באמת אצליח לעשות את זה. זה הפעם בערך מיליון שאני מגיעה להחלטה הזאת , אף פעם לא באמת מצליחה לברוח .(פיזית מהטיפול , אבל שאני שם אני דווקא בורחת מצויין ) לפחות פעם בחודש אני משכנעת את עצמי שזהו , שהפעם באמת אני פשוט לא באה יותר , ותמיד בסוף אני שוב הולכת .אני מאוד קשורה אליה , ומחבבת אותה , אבל אני לא מצליחה לדבר איתה , יש לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , אבל שאני מגיעה לשם אני לא מצליחה להגיד כלום , קשה לי עם זה שהיא מסתכלת עלי , קשה לי עם זה שהיא חייבת לשמוע אותי , קשה לי עם כל זה שזה מצד אחד אני תלוייה בה באופן הכי אמיתי שיש ומצד שני זה נראה לי כל כך לא אמיתי לבוא לדבר עם מישהו שאתה לא יודע עליו כלום .. במשך 50 דקות .אני שנתיים וחצי בטיפול וזה לא משתנה , אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לדבר , פשוט לא מסוגלת , לא מרגישה בנוח , לבוא ולהתחיל לדבר על עצמי .. אין לי ספק שאני צריכה עזרה נפשית , אבל אני לא יודעת איך משתמשים בה , וזה רק גורם לי להרגיש יותר רע . אז זהו הפעם אני באמת עוזבת..

שלום כוכבית בהודעה שלך אני מזהה את ההקלה על היכולת שלך לעשות משהו שבמשך זמן רב כ"כ היית ככל הנראה חסרת אונים מולו, ועם זאת מרגישה שיש בהחלטה הזאת לא מעט עצב - על משהו שלא התאפשר, שלא התממש. אני לא בטוחה לגבי הסיבה שכתבת כאן. אני תוהה האם את מרמזת בכך על קונפליקט יותר גדול לגבי העזיבה? האם בכתיבה שלך את בעצם מזמינה אותנו ואותך לחשיבה נוספת על ההחלטה? אני מקווה שאת מצליחה לנהל בתוכך ובטיפול דיון אמיתי בין שני הקולות - זה שרוצה לעזוב וזה שרוצה להשאר, ובעיקר מקווה שאת עושה צעד כזה בתוך הטיפול ולא כבריחה חד צדדית, ובכך משתמשת בחוויה הזו שעברת, ואת עדיין עוברת, בטיפול, ומבינה ממנה יותר על עצמך ועל הצרכים שלך בקשר. להתראות ובהצלחה, מלי.