פירגון

קשה שלא להתייחס להתרחשות שהייתה פה בקשר לדרור... ותהיתי האם באמת הוא נפגע ואיכשהו זה הבהיל אותי ... מפחדת לפגוע ברמות עד כדי כך שמעדיפה להימנע ליצור קשר... איכשהו עם פסיכולוגים, תמיד נראה לי שמתורגלים לא לקחת אישי מדיי - לא עלבונות ולא מחמאות ומפחיד שאולי טעיתי(??) תמיד מרגישה שלא מספיקה להגיב לאותו פסיכולוג/ית שעזר/ה לי כאן - שלא מספיקה להודות או להתנצל במשמרת שלו/ה ולא נעים לי. אבל אז מרגיעה את עצמי שממילא אין לי כזאת חשיבות בעיניו/ה... ושממילא לא זוכרים אותי ואולי גם לא "סופרים" אותי ובאמת האם מישהו מכם, מנהלי הפורום, קורא פה גם שלא במשמרת שלו??? בכל מקרה - יצא שכל אחד ואחת מכם, עזר לי כל כך, (גם כשהייתי בשמות אחרים) ואתם עושים עבודה נפלאה!!!!! -שכל המילים קטנות לתאר אותה

שלום x אני מבין את הרגשתך ואכן ניסיתי להתייחס לכך למטה בקצרה, במסגרת המגבלות שנראו לי מתאימות. אני אדבר בשם עצמי, אבל נדמה לי שהאחרים לא רחוקים ממני בכך, כאשר אומר כי תמיד נעים לקבל תגובה לתשובות שלנו, וכי אנחנו בהחלט זוכרים וסופרים תגובות כאלה. ועדיין, זהו משהו שממש אינו חובה או הכרח ואני חושב שהתחושה הטובה עוברת פעמים רבות בתוך ההתכתבות עצמה ואינה זקוקה להרחבה רשמית. אני שומע אותך מבוהלת מעוצמת הפגיעה האפשרית וממה שביטויי כעס עלולים לגרום, אבל כן הייתי מציע להיזהר גם מהמקום שאליו יכולה להוביל הבהלה הזו: להמנעות מאמירת מה שעל הלב או מתגובה שנובעת מ"הכרח" ולא כחלק מתגובה ספונטנית רגשית. עדיין, נדמה לי, אולי אני טועה, שהתגובה שלך בסוף ההודעה אינה "מאולצת" אלא אמיתית ורגשית ואני מודה לך, בשמי כמו בשם המנהלים האחרים. להתראות דוד