ל - ש' שרית

שרית חמודה אני קוראת אותך מהיום הראשון שכתבת פה ו...כמה שאלות: 1)המטפל שלך יודע מה קורה לך מחוץ לטיפול? 2)למה את מרגישה כל כך רע? 3)זה נורא מה שקורה לך ואולי את צריכה להיות במקום שיהיה לך יותר עזרה כמו בית חולים פסיכיאטרי?... כואב שאת מרגישה כל כך רע וכל כך הרבה זמן... תרגישי טוב

אני קצת נפגעת פה בשביל שרית. ובכל זאת- את שואלת למה כל כך רע לה, לא יודעת אולי כי אבא שלה התעלל בה מינית, אולי בגלל האונס שחוותה, רגע אולי כי היא מוצפת בכל דרך אפשרית. אך כנראה שהיא צריכה ממש סיבה טובה כדי שיהיה לה רע. אני מניחה שהכוונה בכתיבתך הייתה דאגה אמיתית וכוונה טובה, אך אולי קצת מכאיב לי או הרבה שלאחרים לא נוח מול כאב שנמשך זמן רב מדי או בעוצמות גבוהות מדי. למה להציע לה בית חולים פסיכיאטרי? היא הרי בטיפול וממה שאני זוכרת אפילו אחד טוב ונכון לה.מה עם קצת לאפשר לה לבוא הנה להניח קצת מן העומס מבלי כל הנשמות הטובות הממהרות לשלוח אותה למטפל אחר או מסגרת טיפולית "תומכת". הרי ממילא קשה לה וכואב לה אז אם בלתי אפשרי לחזק את הקצב שלה ולתמוך בה – לפעמים אולי כדאי פשוט להסתכל מן הצד בפליאה על הכוחות והעקשנות שלה לחיים ראויים ולנשום בשבילה.

וואו .. להגיד לך תאמת .. הזלתי דמעות מעיניי למקרא המילים שענית לחברה .. תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית. תודה על האמון בי .על ההבנה והאמפתיה .. תודה על היד שמרגישה אוחזת בשבילי .. וכן ..רק דרך מילים. עודדת אותי מאוד. לרגע הרגשתי באמת צורך אמיתי להתנצל בתשובה שלי .. על הכאב העצום שאני חווה , על הזמן שלו .. על כל התהליך הככ כואב הזה שאני עוברת .. אחרי שקראתי את עצמי ואותך.. הבנתי ששוב אני מתנצלת , שופטת ..בעיקר את עצמי ..ונכון שחברה באה ממקום דואג.. אבל הדאגה הזו .. גורמת לי שוב לדאוג אולי משהו אצלי ככ לא בסדר? אז.. תודה לך על מה שכתבת..נרגעתי קצת .. לרגע הזכרת לי ..את איש השיחות המדהים שלי.. שמרגיע אותי ומרשה לי בכל דרך .. להביע ולאפשר לכאב לצאת ממני .. על כל השנים שלא כאבתי.. והרגשתי .. זה כאילו הוא כתב כרגע במקומך את התשובה ..לחברה אז שוב תודה. חיבוק מהלב .. אלייך. שרית

ממש לקחת את זה אישית! יותר כואב איך שזה הכאיב לך מאשר מה שכתבו לשרית! הפסיכולוגית שלי הייתה שואלת אותך מאיפה זה מוכר לך? את בטוחה שאת מדברת על שרית ולא עלייך?

כשאת נפגעת את נפגעת בשבילך. כשאת צועקת את צועקת את צעקתך ולא צעקת אף אחד אחר. כשאת נושמת את נושמת בשבילך. אלה לא דברים שאפשר לעשות בשביל מישהו. אין דבר כזה. אבל להרבה אנשים קל לראות דרך האחר את מה שהם לא רואים בעצמם. כשמישהו מדבר או נלחם לכאורה בשביל מישהו אחר, הוא בעצם מדבר איך שהוא רוצה. זה אף פעם לא כמו שהשני היה יודע לעשות יותר טוב בשביל עצמו. האם כך הוא פחות ופחות מדרבן את השני לדבר בשביל עצמו ויש סיכוי שהוא יהפוך אותו לתלותי יותר ואילם או סתם שפוט שלו? לדעתי צריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת.

גם אני קוראת ותומכת במה שכתבת!

שלום לך... 1. המטפל שלי יודע מה עובר עליי גם בחוץ.אני משתדלת ליידע כמה שניתן.הפורום והכתיבה כאן .. היא " קרקע" ביני לבין איש השיחות שלי.. הרבה דברים שלא העזתי לפתוח מולו .. כאשר פתחתי אותן כאן .. הצלחתי לפתוח מעט מולו .אנחנו נפגשים פעמים בשבוע שנתיים וחצי ..(עד לפני חצי שנה גם היו 3 פגישות במהלך השבוע ) ..שזה מאוד אינטנסיבי .אפשרי גם 3 .. אבל זה קשה לי מידיי רגשית .. בנוסף .. הוא מרשה לי לסמס לו במהלך הימים מטיפול לטיפול כדי שאוכל לפרוק כאב ושלא הרגיש לבד.. והוא מעלה איתי יחד את מה שנכתב בסמס ..בטיפול הוא מנסה לגעת איתי בתוכן/ תחושות..לא תמיד זה מצליח אבל עצם הנוכחות שלו.. יחד איתי עם הכאב ..מקלה בבפנים איכשהו מעט על הכאב. אין לי הסבר איך.. אבל זה קורה. 2. דברים נפתחו אחרי 12 שנים של הדחקה איומה בתוכי. 12 שנים לא טיפלתי בעצמי - המפגש האקראי עם בחור שלא הכרתי ברחוב שאנס אותי .. עורר בתוכי את כל הפוסט טראומה העצומה,העצים את כל הפגיעות שיצרתי בתוכי שנים בחצי שנה האחרונה גיליתי באופן מפתיע על פגיעה מינית בבית . המציאות היומיומית המתווספת לכל הקיים .. מהווה עבורי קושי עצום בהתגברות .מנפילה לנפילה..ולכן .. זה ממש לא קל. 3. לא חושבת שביהח היה הפתרון להיות מוחזקת 24/7 במקום סגור היה גורם לי לאבד שפיות לחלוטין , חוסר איבוד שליטה טוטאלי .. שמאיים עליי.. מאוד. הילד שלי , האהוב שלצידי .. היקרים שסובבים אותי , הפורום, מרכז לתקיפה מינית שמלווה מהווים עבורי עוד קצת כח ..לכל יום מחדש. 4. אני יודעת .. באמת שהרבה זמן אני מרגישה ככ רע - שנתיים וחצי .. שבהן אין לי הרבה מרווחים לנשימה -אבל.. הצעדים הם קטנים .. כי הדרך ככ ארוכה .. ואיפשהו אני מקווה שאני כבר באמצע..בעזרת אנשים טובים בדרך.. אני מקבלת עוד קצת "צידה" לדרך.. אני חושבת.אני יכולה לקוות. שאולי יהיה לי טוב יותר. אני מניחה שאם לא היה קול קטן כזה בתוכי ..ממזמן כבר לא הייתי כאן.. ואני.. לא באמת רוצה למות.למרות הסבל אני רוצה לחיות .אם לא בשבילי אז בשביל ילדי הקטן. בכז..תודה על הדאגה והאכפתיות. מעריכה המון שרית

שרית, מתנצלת על ההפרעה, אולי לא התכתבנו אף פעם כמעט, אני מאד רוצה לומר דבר מה... התכוונתי לא היכנס לכאן, ובסוף כן נכנסתי, אז... זה בקשר לביטוי שאת נוהגת להשתמש בו כאן די קבוע. "איש השיחות שלי". ... הביטוי "איש השיחות" שנשמע אולי כמו עוד סתם ביטוי, הוא כינוי שיש מאחוריו עולם שלם והמצאתי אותו בזמנו עבור האיש הכי יקר לי בעולם. האיש שאני הכי קשורה אליו. הכינוי (אולי לא הכי מקורי ומשוכלל, אז מה) היה פרי בריאתי, לא פגשתי עדיין מישהו אחר שהמציא משהו דומה, למרות שייתכן ואולי גם את, למשל, המצאת אותו במקרה, אך הנחתי שראית אותו כאן (גם ליאת השתמשה בו) וזה המקור. הנסיבות שבהן הומצא הביטוי קשורות ויכולות להיות קשורות רק אליו. איני יכולה לרשום זאת כאן, ואיך נוצרו הקישורים. בחירה של כינוי כזה היא נורא חלק ממני. אני משתמשת בביטוי הזה גם מחוץ לפורום. הביטוי אומץ כי כאן חוץ והכל כאילו חופשי ולא צריך לשאול רשות, וככה זה כשאתה מוציא משהו לעולם, אתה מאבד שליטה עליו. כן... בגלל זה את הדברים הכי הטובים שלי אני שומרת בפנים עמוק, גם פה, גם בטיפול... אולי לא שמרתי על עצמי טוב מספיק. לא'דעת. מאידך, כשהם נשמרים בפנים הם לא בני שימוש, אז הם ממילא שווים לזבל. בכל מקרה, הרבה פעמים אני אוהבת את זה מאד, כאשר, למשל, ביטוי שלי מאומץ בין מכרים, חברים או משפחה שיודעים מה התהליך ומה קשור לבריאת הביטוי וזוכרים ליייחס אותו אליי. זוכרים אותי. אבל במקרה הזה, נורא מכאיב לי שזרקתי אותו לאינטרנט והוא אומץ והופץ ואיבד את המקור, כנראה אפילו בלי לדעת שהוא חלק משמעותי בי. בכל פעם שהביטוי המסויים הזה נרשם כאן על ידי מישהו זולתי, מבלי לזכור את ההקשר שלי, זה מכאיב לי בצורה נוראית. זה נכון שרוב הדברים שבעולם מכאיבים לי מאד, ואני שותקת. אך זה מכאיב לי במיוחד, ואולי כי היום כואב לי במיוחד. מצטערת. ככה זה, אני והבעייה שלי, חרדת טשטוש הזהות, איבוד נוכחות... :-( כמעט אף פעם לא היו לי דברים שהם רק שלי. אבל כמו שפרצו, אז, מי יודע... גם מה שבראש לא נחשב... (רק היום אני יודעת להגיד שזה לא מדויק. רק להגיד). אז אולי בגלל שיש לכאורה עכשיו דברים שהם אמורים להיות כאלה, אני חרדה שהכל יהפוך לנחלת הכלל ולי לא יישאר כלום. אולי זו היית טעות לגעת בעולם ולהוציא דברים החוצה בצורה גלויה ולא מקודדת. מניחה שהרחקתי לכת, דבר פשוט שכזה (שאני מניחה שממש נעשה בתום לב) נחווה אצלי כמו גניבת פטנט, או זכויות יוצרים. מחיקה מושלמת שלי. סורי. זה אחד הדברים מולם אני מרגישה התקפה עצמית חזקה. אני כבר מתארת לעצמי שאחטוף על הראש מכל עבר על מה שאמרתי. שיאמרו לי כאן שוב (כבר הושמעו כאן בפורום קולות כאלה מולי, לא פעם, ולא נדמה לי) עד כמה אני פתטית, נלעגת, טפלה, ומי אני בכלל. וד"א, אם מישהו יעלה בדעתו לשאול - זה ככל הנראה לא אותו מטפל. המטפל שלי מעולם לא התקשר אליי וגם בכלל לא היו ביננו טלפונים. סמסים ומיילים או תקשורת בלילה בכלל לא אופציה, וגם אסור לי לשבת על הרצפה. כך שכנראה זה לא אותו אחד.