אני מפלצת

הייתי בפגישה ויצאתי משם בתחושה של הכי לבד. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. במקום להגיד לו שאני זקוקה לו ושקשה לי אז אמרתי לו שהוא נראה כמו בן אדם מת. במקום להגיד לו שקשה לי לבד ושאני אוהבת את הנוכחות שלו אז אמרתי לו שהוא לא מרגיש כלום, במקום לבכות אמרתי לו שהוא אדם בודד, במקום לבקש יד רק ניסיתי לפגוע בו, להכאיב לו, שישנא אותי, שירצה שלא אבוא יותר. הרגשתי את הזרות שלו בחדר, הרגשתי איך אני מרחיקה אותו ממני. למה אני לא מסוגלת לתת לו להתקרב, למה בחוץ עם אנשים אני רכה ומחבקת, סבלנית וסלחנית ואילו מולו זו מלחמה, אני רעה, הודפת, ביקורתית, מגעילה, אכזרית. אמרתי לו שהטיפול הוא אילוף הסוררת. כשבעצם הוא אדם רגיש, אכפתי, סבלני ועוד הרבה דברים שלא רוצה להגיד לו. הופכת את הטיפול לשדה קרב, בכלל כל הפגישה שמעתי את עצמי מדברת כשאני איפה שהוא בין החלון לדלת. למה אני כל כך כועסת עליו על מישהו שאני אוהבת כשבעצם רק רציתי חיבוק. שבת טובה מלי negra

נגרה יקרה. אני חושבת שמה שקרה לך בטיפול בוודאי מוכר לעוד רבים מאיתנו... הכעס והזעם שיוצאים דווקא כלפי מי שאנחנו כ"כ צריכים, שיש לו כ"כ הרבה לתת, שמתאמץ כ"כ להיות שם עבורנו. זה אולי נראה אבסורדי, אבל דווקא מול מישהו שנותנים בו אמון, שמקנה בטחון, שמרגיש קרוב, איכפתי, חזק דיו, אפשר גם לכעוס, לשנוא, לטלטל באמת, ולא לפחד כ"כ להרוס. נשמע לי שידעת, לאו דווקא ברמה המודעת, שמותר לך "להתפרע" ו"להתפרק", כי יש שם מישהו שיהיה עמיד מספיק, ושיעזור לך אח"כ "להתחבר" חזרה. ובכעס והעוינות שהפגנת מולו, בוודאי נתת לו להרגיש את מה שאת מרגישה רוב הזמן - לא אהובה, חסרת אונים, מיואשת, מתוסכלת. אולי זו הייתה הדרך שלך להבטיח שהוא באמת יבין אותך. נדמה לי שפתחתם דיאלוג חשוב, שאולי בעתיד יוכל להיות מתורגם למילים. מקווה שעכשיו את מצליחה, לצד הכאב (ואולי גם החרטה או המבוכה) לראות את הערך והחשיבות של מה שקרה ושל מה שאת מרגישה. להתראות, סופ"ש נעים, מלי.

נגרה ..... זה טיפול לא? לשנות אותנו את הילדים הרעים!! ומלי אם זה בסדר להוציא כעסים בטיפול אז למה מטפלים מנסים להרגיע את המשוגעים?

עצוב מה שכתבת:-( מותר לשלוח לך חיבוק במקום?

נשמה איך מפלצת? איךךךךך? את כזאת מותק :-)