לקחת פסק זמן ולא לחשוב...

הלוואי פסק זמן... (המדריכה של הקיקבוקס צעקה עלי היום להפסיק לחשוב. כל פעם שחשבתי הסתבכו לי התנועות ויצאתי מהקצב...) עבדתי כמו מטורפת השבוע. פתאום, אחרי הרבה זמן שלא עבדתי אני עסוקה בכל רגע פנוי. אני מותשת... מצאתי עבודה. או אולי יותר נכון להגיד שעבודה מצאה אותי... עבודה מדהימה, בכל קנה מידה, ובמיוחד בקנה מידה של מישהי שסיימה הרגע תואר ראשון. אני מחליפה מישהי מאוד מוצלחת, ומנוסה ממני בהרבה, ואני חייבת להגיד שיש בי לא מעט חששות... לא הצלחתי להתרגש כשהתבשרתי על קבלת העבודה. רק אחרי יום החפיפה הראשון הבנתי... בכלל, החיים שלי כרגע מלאים בהתחלות חדשות, ואני מרגישה שבמידה מסויימת אני קצת "משבשת" לעצמי את ההתרגשות. מוצאת חסרונות, מפחידה את עצמי. לא מרשה לעצמי להנות מהשינויים באופן מלא. למה נראה לך שאני עושה את זה? אני מכירה את כל הדיבורים על כך שאנשים מפחדים משינויים. וזה ברור לי שזה נורמלי והגיוני שאני אפחד קצת מעבודה חדשה, עבודה ראשונה של "גדולים"... אבל אפילו המטפלת שלי שמחה יותר ממני כשסיפרתי לה... אני גם מתייסרת עמוקות על דברים שאין ביכולתי לשנות. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה, כאילו אני ברגרסיה לגבי היכולת לשאת כעס/אכזבה/כל רגש שלילי אחר של אחרים לגבי. אני לא יכולה לשאת... כל מה שבא לי זה לזחול מתחת לפוך ולבכות עד שארדם. לפעמים אני מרגישה קצת קוטבית... מין רכבת הרים שלא נגמרת. (ובמסגרת הניסוי החדש שלי להגיד מה אני צריכה - אחרי ההתכתבות שלנו לפני כמה שבועות - אני צריכה מילים מלטפות. אבל גם מחשבות. אני צריכה קצת שתרגיעי...) נועם

נועם יקרה. נשמע שקורים לך עכשיו שינויים גדולים ומרגשים. אני שומעת ממך שדווקא מול השינויםי הללו את מוצאת את עצמך יותר מפוחדת, מוצפת ופחות מתרגשת ומאושרת ממה שקיווית כשדמיינת את ההישג הזה. אני חושבת שיהיה חשוב ומעניין למה זה כך, אבל כשקראתי את שכתבת חשבתי על כך שאנשים שעברו הרבה פגיעות ואכזבות ומלחמות בחיים, מאוד מכירים את המקום של הנפילה, הדכאון, החרדה, אבל יש להם פחות ציוד להתמודד עם הישג, התפעלות, עם "יש". אם אני צריכה להשאיל מושג מהעולם הפיזיולוגי, נדמה כאילו אין להם עדיין את ה"קולטנים" המתאימים לדברים החדשים שקורים להם. אני חושבת שאולי את כל כך מיומנת מול אכזבות ופגיעות, שאת קצת מופתעת והמומה מול ההצלחה, ואת מנסה "לטפל" בה בכלים ובהתנהגויות שאת מכירה - להצטמצם, להיות על המשמר, להכין את כל כפתורי האזעקה הרגשיים במצב של ON. אני חושבת שלאט לאט תוכלי לשמוח בהשג שלך, להתפעל ממנו, להכיל אותו במקום שמתאים לו - זה שמימינו יש שמחה ומשמאלו יש תקווה (או להפך, את יכולה להחליף את הכיוונים...). ועוד מחשבה קטנה. כשמשיגים משהו יקר, תמיד יש גם פחד לאבד אותו. אני חושבת שאת אולי מתמודדת עכשיו עם הפחד מנפילה, מאכזבה, מהתרסקות, ודווקא בגלל שהפעם יש לך הרבה לאבד.אולי, באופן לא מודע, את מרגישה שאם פחות תשמחי, פחות תתאכזבי. אז בינתיים, תני לעצך זמן לעכל ולעבד את השינויים הענקיים - החיצוניים והפנימיים שאת עוברת, ותנסי להרגיע את עצמך מול הקול שאולי שואל "מאיפה מגיע לי כל הטוב הזה". בשמי, מעומק ליבי, אני מרגישה שאת יודעת את התשובה, ושאולי עכשיו את זוכה למשהו שבאמת באמת מגיע לך. לילה טוב, גאה בך, ומתפעלת ממך (גם מהיכולת שלך לתקשר מולי...) ומחכה בסבלנות עד שתוכלי לאמץ לליבך את אותן התחושות. לילה טוב, מלי.

אוי מלי, איך ידעת מה הדבר שאני הכי הכי צריכה, ושלא כתבתי מפורשות בהודעה (שלא תשאירי אותי למחר אלא תהיי איתי ממש עכשיו...)? אני אספר לך בשקט בשקט שאני עם דמעות בעיניים. אבל אלה דמעות טובות... ההסבר שלך דווקא פחות מדבר אלי, אבל הוא כן הסביר לי אותי בצורה קצת אחרת, ואני כן מרגישה שאני מבינה יותר למה אני כל כך מוצפת. אני כל כך מוצפת, כי מעולם לא *הרגשתי* כל כך. בטיפול הנוכחי, אני לומדת להרשות לעצמי להרגיש מנעד רחב של רגשות. זה חדש לי. את רוב חיי העברתי בשיכלול היכולת לא להרגיש. ועכשיו, בשנתיים וחצי האחרונות (אוטוטו 3...) של הטיפול, אני סוף סוף מרגישה. אני חושבת, שההצפה היא כי העוצמות של הרגשות שלי הן משהו שאני עוד לא כל כך מכירה. אני גם חושבת שתמיד ויתרתי על דברים מראש, בתחושה שאני לא ראויה. ודווקא עכשיו, אני לא מוותרת לעצמי, והולכת על דברים גדולים, כמו העבודה הזאת למשל. ולכן אני פתאום מופתעת שיש מישהו שרואה את הצדדים הטובים והחזקים שלי, (שאני יודעת שקיימים, אבל לא *מרגישה* שהם קיימים) ועוד מעיז לסמוך עלי כך, בלי להכיר אותי. זה מפחיד, להרגיש... לא אמרת מה דעתך על האבחנה שנתתי לעצמי :-) (המטפלת כל הזמן אומרת שאני יותר נורמלית ממה שאני חושבת...) נורא ריגשת אותי עם סיום ההודעה שלך... תודה. תודה על המילים, ועל הנוכחות... לילה טוב, נועם