האם יש נצח?

אני בטיפול כחמש שנים.מסוף שנות העשרים....התחלתי בגלל בעיה תיפקודית ספציפית שנפתרה,ונשארתי בגלל שדברים אחרים שעלו נפתחו...(הם תמיד היו שם...)ובגלל אהבתי למטפלת ותחושת הבטחון שנתנה לי. דברים רבים קרו לאורך הזמן,מעברים,אימהות והידרדרות משמעותית במצבי הנפשי. לעתים ייחסתי את ההידרדרות דוקא לטיפול והנבירה...אני יודעת שלא מקובל לחשוב כך. כיום, אני מרגישה שכל חיי אזדקק למסגרת התומכת של טיפול (גם תרופות..)ושאני חייבת להרגיש מטופלת ומטופחת ע"י מישהי. כל דיבור על "פרישת כנפיים" מעציב ומכעיס אותי.האם יש אנשים שמטופלים כל חייהם? למה הצורך הזה להיות מטופלת?

שלום לך. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לרצון שלך להיות מטופלת ולצורך שלך בטיפול. נדמה לי שדרכך אפשר לראות שלאנשים שונים יש צרכים שונים - יש כאלה שהמחשבה על טיפול ממושך מבהילה ומרתיעה אותם, ולעומתם אחרים, כמוך, שרואים עצמם מטופלים לכל חייהם. בעיני שני הקולות לגיטימיים, והשאלה המרכזית שצריכה להשאל היא מה מתאים לך. אם מתאים לך להיות בטיפול לאורך שנים, אולי תמיד, אינני רואה שום סיבה להלחם או להאבק בכך. כנראה את זוכה לטיפול, ליווי, עזרה ותמיכה שנחווים לך כמשמעותיים וכחלק מרכזי, בלתי נפרד, מחייך (ואגב - לא מן הנמנע שעוד כמה שנים תרגישי אחרת, תרצי חופש או תרגישי תחושת מיצוי, ושוב חשוב שתרגישי חופשייה דייך לשנות את עמדתך בנושא). כמו תמיד, גם כאן אני מזמינה אותך לבדוק ממה את מודאגת בעצם, מה מלחיץ ומכעיס אותך, ומה בעצם את מנסה להבטיח או על מה את מרגישה צורך לקבל אישור. לילה טוב, מלי.