הפסקת טיפול

שלום לך, אנ ירוצה שתעזרי ל ילהבין מה קרה לי בתוך הטיפול. אחרי שנתיים ושבעה חודשים של ניסיון "להכנס" לטיפול, אני צרגישה שלא עשיתי כלום חוץ מלעבוד על הקשר ביני לבין המטפלת.!! כל הניסונות שלי להיפטר מהפחד של לפני הפגישה/בתוך הפגישה/ממנה ...לא הצליחו. כל הניסיונות לדבר על מה מפחיד אותי שם, על זה שהיא תמיד מאשימה אותי, ע לזה שאני יוצאת עם הרגשה רעה...לא עזר, היא תמיד הצליחה לצאת "נקייה" מזה, ואני תמיד האשמה, אפילו אם הוכחתי לה שהיא טעתה, הייתה מוצאת כל מיני דרכים להגיד לי בעקיפין שלא טעתה. אני תמיד הרגשתי שיש מאבק כוחות סמוי בינינו (וזה לא קרה בקשרים אחרים). אחרי כל פגישה הייתי עייפה פיזית, וגם נפשית, והרגשתי הקלה ביציאה מהחדר. גם הישיבה שלי הייתה מתוחה, מפוחדת (מהחשיפה ומהתכנים שיעלו - אני תמיד מנסה להסתיר דברים מהסביבה שלי ולא אוהבת לשתף, אז כל מידע שהיא הוציאה ממני היה כאילו שהיא קורעת אותי לגזרים). לקחתי עכשיו חופש (אני רוצה לבדוק איך אני בלעדיה), דבר שלא מצא חן בעיניה. ויש בינינו עכישו נתק מוחלט (היא מחכה שאני אתקש ואני מחכה שהיא תתקשר ואני כבר עייפה מזה). סיבת החופש גם התלות, וגם היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני מתייחסת אליה כאל אמא, ומתנהגת כם ובגלל זה אני מפחדת ומתעצבנת ממנה. אז בכדי לבדוק עצמי, לקחתי החופש ואני מרגישה שקט עכשיו. ממש שקט. נכון הרבה דברים צקועים אבל אין לי את "הרעש" הזה שאחרי הפגישה שלפעמים נשאר איתי כל השבוע. האם הצעד שלקחתי היה נכון או היה בריחה? מה דעתך על התנהלות העניינים תודה

שלום לך. אני חושבת שאת מתארת סיטואציה שבה הטיפול, שאמור להיות מקום מלווה, בטוח, מתבונן, הופך להיות לזירה של מתחים, כעסים, צרכים לא ממומשים, פגיעות ואכזבות. קשה לי להעריך מבחוץ את מקורו של המתח הזה, וכמו תמיד אני יכולה להזמין אותך לברר האם זה נעוץ רק בגישה וביחס של המטפלת שלך, או שאת תרמת גם כן להתנהלות הזו. ביחסים הטיפוליים הרבה פעמים עולים קשיי, וצרכים, פנטזיות וכעסים, ולכן עיסוק במערכת היחסים הטיפולית איננו בזבוז זמן, אלא הזדמנות חשובה להתבונן ולהבין מה קורה לך בקשר. ייתכן שמול המטפלת שלך מצאת עצמך בדפוס או שחזור המוכר לך, ושדרך מערכת היחסים ביניכן, על הסיבוך והמורכבות שבה, תוכלי ללמוד מה קורה לך בקשרים, ולחוות אולי אפשרויות אחרות להתנהלות. ועם זאת, היית זמן ממושך בטיפול, וגם לאחר ההפסקה אני שומעת אותך עסוקה בטיפול ובמטפלת. אני תוהה האם באמת הכל היה כ"כ רע ובלתי אפשרי, ומניחה, דרך העיסוק שלך, שכנראה היו גם חויות ורגשות אחרים, שחבל שלא מצליחים להשמר בתוכך לצד הכעס והאכזבה, ושאולי גם זו נקודה שחשוב שתבדקי עם עצמך. להתראות, מלי.

לא מלי, לא אמרתי שלא היה ל ימשהו טוב. היו לנו רגעים טובים, שיתפתי אותה בדברים שלא שיתפתי אחרים. אבל המתח הזה הרס הכל ואני לא מבינה אותו ולא מצליחה להסביר לה אותו. וחוץ מזה, לא רציתי, לא ביקשתי ולא חשבתי שהיא יכולה להיות במקום אמי (הגעתי לשם אחרי אובדן אמא). לא יודעת מאיפה היא הביאה את המחשבה הזאת. אני אפילו לא התקרבתי יותר מדי ולא נתתי לה להתקרב וזה היה חלק מהתקיעות בטיפו לשעיצבן גם אותה. אז איך היא טוענת שאני לא נותנת לה להתקרב מצד אחד, ומצד שנ יהיא אומרת שאני מתייחסת אליה כאל אמא.? לא ענית לי? האם ההפסקה בתוך הטיפול היא רעיון טוב לשקט, להירגע? או שזה גורם לנתק ושנאה וכעס והרגשה של נטישה. (כי זה מה שקורה לי עכשיו? תודה