תוהה לגביך

אני קוראת מה את כותבת, שוב ושוב, נהנית יש לציין. את מאוד ברורה, חמה, ממוקדת, בודקת גם את עצמך תוך כדי - זה מאוד יפה בעיני. אז ככה תוך כדי קריאה וההאזנה לקול שלך תהיתי מה את עושה מול מטופלים ששותקים, שלא יכולים לתרגם את הקול הפנימי שלהם למילים נהגות. אני שואלת כמובן מתוך חויה אישית, שאני מתמודדת איתה כבר לא מעט שנים בדרכים שונות, עם דמויות שונות, אבל גם מתוך סקרנות גרידה. היתה בי פתאום מחשבה, תוך כדי כך שקראתי את תגובתך לנגרה שיש לך איזה מפתח קסמים. נס קטן

שלום נס קטן. תודה רבה על המחמאות, כיף לשמוע :) שתיקות... אני חושבת שיש להן המון משמעות, ועבור כל אחד הן מספרות או מדברות משהו אחר. אני חושבת שאני בעיקר מנסה להרגיש מה יש מאחוריהן (הרבה פעמים דרושה הכרות לא קצרה בשביל "לקלוע" נכון...) ולהתייחס לצורך הזה. לפעמים אני מרגישה שכדאי לשתוק ביחד, לפעמים אני מרגישה שזו שתיקה ממקום כועס או נעלב ובודקת, מזמינה לשיחה גלויה. לפעמים זו שתיקה של "ריק" ו"אין כלום" ואז אפשר להתייחס אליה כמייצגת כנראה חוויה עמוקה יותר וכללית יותר, ולפעמים, וזה גם בסדר, יש צורך שאני אוביל ואנווט, ואז בהרבה מקרים אני עושה זאת כדי לשחרר איזו תקיעות ולאפשר חוויה זורמת יותר בחדר. אין לי פתרון קסם, אבל בד"כ הכי נכון בעיני הוא להגיד משהו על השקט ועל מה שאני מרגישה מולו (משעמם, מפחד, כועס), ולשאול את המטופל איך הוא מבין את השקט שלו, ומה בעיניו מסתתר מאחוריו. אני חושבת שהנסיון מלמד בעיקר לא להבהל ולא להיות מובכים מהשתיקה, אבל גם לא לסגוד או לקדש אותה. נדמה לי שכמו רוב הדברים בטיפול, זו עוד התנהגות או חוויה שקורית "כאן ועכשיו" ומזמינה התבוננות, מחשבה והתייחסות. לילה טוב, מלי.

ואם השתיקות ממשיכות, ואם הצורך שתנווטי ותכווני מופיעה בתדרים יותר גבוהים, ואם זו הופכת אחריותך לשחרר תקיעיות (שלפעמים גם לא מצליח) אם את לא מבינה מקור השקט הזה האם תתיאשי? האם תתעצבני? האם תרימי ידיים? איך תתנהגי? סליחה על ההתפרצות הזו לעץ הזה