אין

היי מלי אני יושבת כאן כבר שעות.. בוהה בצג.. העיניים שורפות, נפוחות, כואבות. בפנים כל כך כואב, כל כך קשה. בפנים מהדהדים.. הטיפשות שלי. החולשה שלי. הכניעות שלי. הרצון לרצות. היה יום קשה. יום כזה שמזכיר לי למה קרו לי כל הדברים שקרו. יום כזה שמעיף לי סטירות. כל פעם שאני לא יודעת, מצליחה, יכולה להגיד "לא" למישהו, למשהו.. לכל דבר, אף השטותי ביותר, מקבל סטירה. עשיתי משהו שהמנהלת בקשה ממני. משהו שבד"כ אנחנו לא נוהגים לעשות. אבל היא ביקשה. והיא אמרה שגם המנהל שלה ביקש. אז עשיתי. עשיתי כי אני לא יכולה שיבקשו ממני ואני אגיד לא. עשיתי כי אני לא יכולתי להגיד לה, כמנהלת,"לא". עשיתי כי אני בעצם לא יכולה להגיד לאף אחד בעולם הזה "לא". מלבד למטפלת שלי. למטפלת אני אומרת רק "לא".. "לא רוצה לדבר, לא רוצה לבוא, לא רוצה לשמוע, לא... העיקר שיהיה שם- לא.." והיום.. היום זה לא נגמר במנהלת שלא אמרתי לה "לא".. זה גם לא נגמר בכך שכל החברים לעבודה ניסו ללמד אותי כמה חשוב להגיד "לא". כאילו אני לא יודעת. זה המשיך בפגישה שלא רציתי ללכת, ולא יכולתי או הצלחתי להגיד "לא". ותנחשי מה מלי.. זה לא נגמר שם, בפגישה הזאת.. כי בתוכי כבר עלו כל הפעמים בהן לא יכולתי, הצלחתי, ידעתי להגיד לו, להם, "לא". ואם בכל זאת הצלחתי?.. זה כנראה היה חלש מידי.. לא אמיתי... לא כנה.. זה בטח היה "לא" של "כן". אז הפכתי לזונה. או נכון יותר להגיד שרמוטה. שנאת את מי ומה שאני. מתעבת. הלוואי והלילה אלוהים יקשיב לי ויקח אותי ממני. הלוואי.

שלום שיר. ההודעה שלך נכתבה אתמול, ואני נורא מקווה שהיום כבר הדברים נראו מעט אחרת, מרוככים יותר, ויכולת לראות עוד גוונים וקולות במה שקרה, ואולי להסתכל על זה מזווית אחרת. רמזת קצת על שעברת אבל השארת זאת עמום. בכל זאת אני מבינה שלא הצלחת לשים גבול במקום שבו זה היה כ"כ מתבקש, ושזה הזכיר לך את כל הפעמים בעבר שאולי הקושי לתחום "קו אדום" היה מקור לסבל וכאב. חשוב לי להגיד לך שהיכולת לשים גבול היא יכולת שמתפתחת לאט, ושלוקח זמן עד שרוכשים אותה. וגם אז, תמיד יהיו פעמים שנרגיש שעשינו כשלא רצינו, שלא שמרנו על עצמנו, שלא ידענו להגיד לא. אחד הדברים המעודדים הוא שבדיעבד את יכולה לראות את זה, ובוודאי לחשוב למה זה קרה דווקא הפעם, ומתי את פחות מצליחה להגיד "לא". ותזכרי שדברים הם תמיד הפיכים, וגם אם לא אומרים לא, אולי לא מאוחר לחזור, להתנצל, ולהסביר שאולי נענית מהר מדי ומוקדם מדי. מקווה שתוכלי להיות סלחנית לעצמך. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים, מלי.

יודעת שכבר הרבה אחרי השעה, וטוב יותר שההודעה הזאת לא תעלה בכלל. אבל חייבת להגיד, לך, אם את תקראי את זה בכלל שכשמישהו למשל שוכב עלייך, ואת לא מסוגלת להגיד לו "לא" כי הקול לא יוצא לך , או אולי כי את לא שם באמת, או אולי כי הוא אומר שאת רוצה כי הוא יודע ומרגיש שאת רוצה או שאת באמת ממש מצליחה ללחוש "לא" אבל זאת רק לחישה אז זה לא נחשב. אחרי כל הנ"ל, אין יותר לאן לחזור, אין למי להתנצל - בטח ובטח לא בפני עצמך, אין מה להסביר ולמי, כי את יודעת תאמת וגם "הוא" יודע תאמת.וזה שנענית מוקדם מידי ומהר מידי?.. זה כנראה מה שקורה כשמישהו מחליט ללמד ילדה "איך עושים איש גדול שמח ומאושר" סליחה מלי, על הכל. שיר