kn

מלי, דמייני בחור צעיר, שמח וטוב לב, הולך בדרך ומחזיק בידיו חבילה. החבילה בגודל בינוני- לא קטנה ולא גדולה- והוא צועד בדרך, צעדים גדולים ובטוחים, מחייך לעצמו, נחוש, ממוקד בדרך ונהנה ממנה. החבילה לא כבדה לו, הוא מחזיק אותה היטב, צועד בגב ישר ומחייך. עכשיו דמייני את אותו בחור צעיר, כשלצידו צועד אדם נוסף, בצעדים תואמים.. משהו בבחור הצעיר מתפצל בפנים לשניים. האחד נותר ממוקד בדרך, ממוקד ביעד שאליו הוא רוצה להגיע, אבל נוסף אחד בתוכו; חושש, חרד, לא בטוח בעצמו.. הצד השני שבו נולד מנוכחות האחר.. הוא נצמד לדפנותיו הפנימיים, סוחט את פניו כנגד השמשה- מחפש לגשש אחר קירבת האדם שלצידו.. מחפש לקבל ממנו חמלה, נחמה, דאגה.. הבחור ימשיך לצעוד קדימה, מחייך ולכאורה ממוקד, אבל בתוכו כבר נולד וצומח בחור מבולבל מאוד, נזקק, מהסס, חסר ביטחון או כיוון... החבילה פתאום תראה כמו ערימת חפצים לא עטופה, ויעשה קשה יותר לשאת אותה.. חפצים יתחילו להתפזר, הבחור הנמרץ יעשה clumsy, ינסה להרים את כל מה שנופל ונשמט, ובמקביל להדביק פערים ולצעוד בקצב של האדם שאיתו.. לחייך תוך כדי, חיוך מתנצל, חיוך מבקש קירבה, רחמים אולי.... קצת נלעג.. קצת נלעג כי הי! רגע! קודם הרי הצלחת.. הלכת יפה, היית אחד.. לא בטוחה שיהיה לי קל להיות שניים.. למה אני תמיד שניים?.. ל.

ל. יקרה. הצלחת להמחיש היטב את הקריעה שבהחזקה של חלקים שונים בתוך עצמך. אני חושבת כמה קשה להכיל סתירות כאלה, וכמה קשה לפגוש חלקים פחות מתפקדים, יותר חרדים וחסרי בטחון. נדמה לי שאת מתארת חוויה (מוכרת, יש להודות...) של הכרות והתמודדות עם שני חלקים, ואת הנסיון להגיע לאיזון מתאים ביניהם. אני חושבת איך הדיאלוג בין שני הקולות ייישמע בהמשך (כן, אפילו אם החבילה התפרקה והתפזרה), מה את מפחדת שייקרה ביניהם, מה את מקווה שיקרה ביניהם, ומה את מאמינה שיקרה כשאת חושבת על כך באופן רציונלי. 3 תסריטים שונים שיכולים להיות מעניינים וחשובים... מקווה שאיתגרתי אותך, ומזמינה לשתף אותי ואותנו בהמשך הסיפור. להתראות ולילה טוב, מלי.

כן.. אתגרת.. אני קודם כל נורא שמחה שהצלחת להגיע אלי כבר הלילה.. כנראה שחיכיתי קצת.. מרגישה קצת מטופש עם הדימוי הזה שלי, אבל אנסה בכל זאת: אז מפחדת- אני מפחדת שהנרפה "ינצח".. שאאבד לחלוטין כיוון, שאעשה מגמגמת וחסרת זיכרון או קשר.. שלא תהיה ברירה והאדם שצועד לצידי יתפוס את מקומי. אני אעלם והוא ינווט וינהיג. מקווה- אני מקווה שהבטוח בעצמו ינצח. אני מדמיינת שהוא אחראי על הקליפה והנרפה הוא זה שבפנים. אני מקווה שהבטוח בעצמו והממוקד ישקע רגע פנימה, יתפוס את המבולבל בראש בין שתי ידיו, יסתכל לו בעיניים ויגיד "תרגע. הכל בסדר. תרגע. *אתה* בסדר, אתה בסדר.. אל תדאג. תרפה..". שיצליח הבטוח לשוב ולמלא את החלל שבפנים, ולא להיות רק בחזות. שיחזיק את הנרפה חזק בין שתי ידיו (הפנימיות)- כמו תינוק מוגן, שיניק את המתפזר שלי בחלב בטחון. אני לא יודעת למה נוכחות של אחר (מטפל?..לא, לא רק..) עושה לי את זה לפעמים... מערערת ומפזרת כך.. מה היה התסריט השלישי..? מה אני מאמינה שיקרה?.. המממ.. זה קשה... אני לא יודעת.. זה מורכב.. אני מניחה שהגיוני להשיב שלפעמים אחד ינווט ולפעמים השני.. או שאולי תמיד שניהם, אבל ב"חלוקת עבודה" אחרת.. אבל זה כל כך דיבור תיאורטי.. אני לא בטוחה שיש ממש שיחה מפותחת בין השניים האלה, את יודעת..? כל אחד מקווה שהשני יעלם, או שלפחות יפסיק להפריע.. (קצת מעלה מחשבות על "מדינת ישראל לאן" (או עד מתי), אני מודה..).. אולי קצת כמוה- אין הכרה הדדית אחד בסבל של השני, או אחד בלגיטימיות של השני.. אין הרבה חמלה אחד כלפי השני.. ואם כך, אולי התסריט השלישי הוא שהם הולכים מכות ומתגלגלים בבוץ עד שהם מתעייפים.. אחד רודף אחרי הזנב של השני ואני עומדת בצד ומחכה שיתעייפו כדי שאוכל אני, מותשת למדיי, לעשות כמה צעדים משל עצמי ולאסוף את החבילה שנפלה והתפזרה בלהט המאבק.. לא יודעת.. גם אני לא לגמרי מבינה מי זו השלישית הזו שהופיעה.. :-) אוי, מלי, כבר מזמן לא כתבתי כאן ככה עליי.. לפחות בתחושה הפנימית שלי כתבתי הרבה עכשיו..פתוח (מדיי?) מפחיד אותי קצת לכתוב כאן, אולי את יודעת.. מאוד הייתי רוצה להצליח לכתוב הרבה פחות.. אבל זה לא מצליח לי.. (תהיי זהירה עליי, בסדר?) (ל.)

אוי, מלי... כל כך כואב שנעלמה ההודעה.. מניחה שהיא לא הגיעה ליעדה (אבל מקווה מאוד שבכל זאת הגיעה ופשוט נשכחה..) כל כך חבל שלא שמרתי לי עותק. היא לא הייתה חשובה במיוחד, אולי רק קצת חשובה לי.. אויש.. עקבתי כל הערב אחר התעופות והנחיתות (המפוזרות :-)?) שלך בין ההודעות.. כל פעם ריעננתי וניסיתי לאתר את ההודעה החדשה שכתבת.. עד שהופיעה זו של "לילה טוב".. סליחה שאני ככה.. פשוט חיכיתי כנראה.. אם לא לתגובה אז לפחות לקרוא שוב את ההודעה שלי.. כל כך חבל לי .. ממש.. :-( אני כל כך צריכה ללמוד לא לכלות את הזמן שלי בהמתנה.. כל כך מייאש.. מהדברים הקטנים שגורמים לך לומר לעצמך "ד, אני חייב להפסיק לכתוב כאן..זה חייב להיפסק"