שאלה

מה לספר בפגישות ראשונות? אני יכולה לספר כל מיני פרטים, למשל מהילדות, שנראה שיש להם איזשהו ערך פסיכולוגי.. ומצד שני, אני לא נלהבת לספר אותם, כי זה קצת מביך אותי. אם אספר זה יהיה כמו דיווח ענייני ויבש אולי. לספק מידע. ובכלל, כמה לספר בהתחלה? הרי כל דבר שאגיד אני יכולה לפתח ולקשור לדברים אחרים ולפרט- אבל זו רק ההתחלה... אני מתעייפת רק מלנסות לחשוב מה וכמה כן או לא ומתי.. מה חשוב לך, כמטפל, בהתחלות של טיפול חדש?

עוד שאלה.. אתה חושב שאם התחלתי טיפול חדש, אותו סיפור יסופר בו כמו הסיפור שסיפרתי בטיפול הראשון? התרגלתי למחסן האירועים והמקרים מהטיפול הראשון, להשתמש בו כדוגמא לכל מיני דברים.. פתאום זה נעלם ודברים קטנים נאספים מהתחלה.. אתה חושב שזה כמו להתחיל לשחק שוב במשחק הזיכרון (עם זוגות הקלפים ההפוכים), אבל עם תמונות של חיות נניח, במקום תמונות כלי התחבורה שבהם שיחקתי קודם עם מישהו אחר, או שזה כמו להניח שוב את כל הקלפים המוכרים הפוכים על השטיח, לערבב את הסדר שלהם ולהתחיל ללמוד מיקומים מחדש..? לא יודעת אם זו כזאת שאלה חשובה בעצם.. סתם תוהה אם אותם דברים ישתחזרו ואם אני רוצה שכך יקרה.. בא לי לה

אוף דוד, התחיל החדש.. פגישה אחת בסך הכל וכבר חזרתי לשגרת השנ"צ של אחרי פגישה.. בדיוק מזה חששתי :-( איפה נרשמים לפגישות לא מורגשות? ללכת עם להרגיש בלי, כתבה לי פעם מלי.. אז כן! בדיוק כזה! איפה נרשמים? :-) היה לי מאוד נעים איתה, הרגשתי, באופן קצת חשוד אולי, נינוחה למדיי, נעים לי גם החדר שלה- מרגיש מוגן וחמים ונוח לי בו, והיא בדיוק במרחק הנכון, ושאלה שאלות שהיו לי טובות, ואיפשרה לי ודאגה לשלומי במינון מתאים.. הכל היה ממש בסדר, באמת! יצאתי ממנה כאילו לא קרה שום דבר- לא התהפכה לי הבטן ולא התרגשתי יותר מדיי.. זו באמת לא הייתה פגישה קשה.. הרגשתי שלמה לחלוטין עם האפשרות להמשיך להיפגש איתה.. ובכל זאת- אני ממשיכה לפטפט איתה בכל רגע, וכבר יומיים שאני צונחת ב-16 למיטה... לנוח קצת מהכלום שאני עושה.. יותר מזה, ניסינו לתאם מועד לפגישה נוספת ואני כבר יום וחצי נכנסת ויוצאת מתיבת המייל שלי- כאילו לא יכולה לעשות שום דבר עד שתשיב. לגמרי לא באשמתה, כל מה שאני עושה הוא לחכות. מה זה?! אוף... :-( שכחתי כבר שזה ככה.. והאמת, חלק מהזמן אני בכלל עוד מתקשה קצת לשרטט לי את תווי הפנים שלה.. אבל כנראה שזה לא באמת משנה.. אי אפשר שהטיפול יוגבל לחדר שלה וזהו?.. או לפחות ליום אחד אחריו וזהו?.. אני מוצאת את עצמי חוששת שכל הרוח במפרשים, כל ה"קדימה!" שאני מרגישה לאחרונה, ילך וידעך לי ככל שאדמיין ואחכה יותר.. מרגישה כאילו אני שוב רותמת את עצמי לעגלה.. להתנהלות איטית ומסורבלת.. סתם, אני יודעת שככה זה ואין מה לעשות.. אין באמת סיבה טובה לכתוב כאן אולי.. לא יודעת.. אני מניחה שאני צריכה להירגע ולתת לדברים זמן וזהו. אני אנסה... אני אנסה לתת לעצמי זמן... הפעם, (סוף סוף? :-) לא שאלתי שום דבר- מקווה שאגיע לעינייך בחתיכה אחת, (לילך)

שלום לך זו שאלה נורא מעניינת. אנשים מתווכחים עליה שנים, ולמרות שהיה ניתן לצפות שייאסף מספיק מידע בנידון על מנת להגיע לתשובה יחסית ברורה, עד כמה שאני יודע לא הגיעו למסקנות חותכות. בקיצור, ברגע שאת מגלה את התשובה תודיעי לנו - אולי נעלה פה על משהו..ויותר ברצינות, באמת שאין תשובה אחת, אבל אם ללכת עם הדימוי היפה שהצעת, הייתי אומר שזה לשחק שוב את משחק הזיכרון, עם חלק מהקלפים מוכרים וחלק לא, חלק כבר צויירו וחלק מצויירים בזמן המשחק עצמו, בעוד גבם מופנה אל האנשים המשחקים (המצויירים גם הם במהלך המשחק). אבל ההבדל הוא שיש יותר מיומנות במשחק. ולרוע המזל, גם זה, כמו שאר הדברים, מורכב - בעל יתרונות וחסרונות משלו.. להתראות דוד

שלום כמטפל חשוב לי בעיקר, מעבר לכמה פרטים "טכניים", לשמוע מה המטופל/. רוצים לספר בפגישה הראשונה. מה עולה להם בראש. במה הם נזכרים, מה מוביל למה ומה מופיע דווקא בפגישה הזאת. הייתי מציע לך לנסות לכוון כמה שפחות למה "שנכון" לספר, ויותר למה שמרגיש לך דוחק מבפנים, מה שיוצא לך מהפה עם כמה שפחות שיפוט וצנזורה ופשוט יוצא ישיר. ועדיין, לכל מטפל ומטפלת יש את ההעדפה שלהם להתנהלות של הפגישה הראשונה ונראה לי שחשוב להגיע, בפגישה הזאת כמו בטיפול ובחיים בכלל, לאיזו נקודת מפגש בין הציפיות של שני הצדדים. בהצלחה דוד