כמה אפשר?!

אין לי סבלנות לחכות שדברים ישתפרו. גם אין לי כל כך זמן. כבר פיספסתי דברים באופן סופי ובלתי הפיך! לפעמים רוצה למות, לפעמים מפחדת... אין לי כוח לקום בבוקר וכשמגיע הערב והחושך, נכנסת לחרדות ומחכה שיהיה כבר בוקר, ששוב אין לי כוח לקום אליו... מחכה לפגישות עם המטפל וכשהן מגיעות אין לי כוח ללכת... מתכננת לדבר על נושאים מסויימים ושוכחת או מרגישה פתטית לדבר עליהם "בזמן אמת" והמטפל "מעיף" אותי מהפגישה כמה דקות לפני הזמן - מה זה אומר עליו? (מותש ונמאס לו ממני) ומה זה אומר עלי?(מסורבלת גם בדיבור ומכבידה) ואולי לא נורמלית וצריכה להשלים עם זה= שלא אשיג דברים בחיים כמו האנשים הנורמליים האחרים...ואשאר מוזרה בעיניהם... ואולי שום טיפול לא יעזור כאן?!!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי אין לי מילות קסם לשפר את תחושתך. אבל אני כן יכול לומר שאת מתארת הרבה אמביוולנטיות: מצד אחד קושי עם אור היום ועם החיים ומצד שני חשש מחושך ורצון בכל זאת להמתין, להאמין לנסות שוב את האופציה של התקווה. וכשהיא מגיעה משהו בך נעלם ונאלם שוב. אין לי דרך לדעת בוודאות, אבל התחושה שלי היא שטיפול דווקא יכול לסייע לך. ושמוקדם לוותר. ואולי באמת היו דברים שפוספסו ועברו ללא שוב - לכל אדם יש כאלה בחייו ואני מוכן לקבל שלך היו יותר דברים כאלה מהממוצע. אבל השאלה היא האם כדאי לך להיות שקועה בצער לגבי העבר או להביט קדימה. וליבי, ברור שעל מנת להביט קדימה, על מנת לקבל יותר את פני הבוקר (או פני המטפל שלך), את צריכה לקבל יותר את עצמך. ולכעוס פחות על עצמך. ולקטול פחות את עצמך. מילים שחוקות אולי, אבל הן נכונות עבורך, לא? וזו המשימה שלך כרגע, בעיני, על סמך המעט שתיארת - לא להחזיר את מה שלא ניתן להשיב. לא לדאוג לגבי איך אחרים יראו אותך. אלא לדאוג לגבי איך את רואה את עצמך. ולשנות את זה במידת האפשר. בהצלחה דוד

אולי לא מילות קסם, אבל אתה תמיד מצליח לגעת בי ולגרום לי להרגיש את הכאב שבדרך כלל מנסה לברוח ממנו, על ידי שכלתנות וניסיונות לנתח את הדברים . כשבעצם השורה התחתונה היא - שנאה עצמית גם אם לא תמיד מודעת. (ואולי לא שונאת , אבל לא ממש אוהבת... וגם לא מרגישה אהובה ע"י אחרים). לא יודעת איך להילחם בה, כי פשוט לא מרוצה מעצמי וממצבי! - ואולי הטיפול דווקא מחמיר את זה אמרת שצריכה להפסיק לקטול את עצמי. אז פוטנציאלית - אני יכולה להימנע מלבקר את עצמי במילים, אך זה לא עוזר לשינוי התחושה הפנימית! ואולי שטיפת מוח עצמית חיובית - לומר לעצמי שאוהבת את עצמי גם אם לא מאמינה בזה - אמורה לעזור?? לזה התכוונת? ואולי כולם כאלה ורק לא מראים שהם ככה? פשוט לובשים מסיכות של שמחה ובטחון עצמי, גם אם לא מרגישים כך? תוהה עוד כמה שנים של טיפול אצטרך, כדי לדעת להתמודד ולו רק עם "הדברים הקטנים" של החיים... דוד, מתנצלת אם אני מלאה או מביכה אותך ואם אין לך מה לומר זה בסדר ואם תבחר שלא להעלות זאת - גם בסדר... ותודה.