לא יכולה עם, לא יכולה בלי

שלום שלום מלי, אני בטיפול 4 שנים. לאחרונה אחרי כל פגישה אני מרגישה כמו אחרי תאונה. ממש עשתה לי "פגע וברח". אני מרגישה שאני מזכויסטית שאני ממשיכה לעשות את זה לעצמי. מצד שני הפסיכולוגית שלי היא הדבר הכי הכי טוב שקרה ועדיין קורה לי בחיים. התמיכה שלה והעזרה שלה הם הכל הכל בשבילי. אני אוהבת אותה ומודה לה ועדיין מאוד מאוד צריכה אותה, כי הרבה דברים קשים קורים לי. אבל מצבי אחרי כל פגישה הוא כמעט לפני מוות. לא יכולה יותר להמשיך כך...אז מה עושים? מה? יש בכלל מה לעשות. הפיתרון היחידי שאני חושבת עליו הוא, שאני יכולה לבוא, לראות אותה, לשבת ליידה ולשתוק!! פשוט לא לדבר על שם דבר, כי אם אני מדברת אני חוזרת הביתה פצועה מאוד, פצועה קשה. הפגישה מסתיימת ואני נזרקת לרחוב, לבד, כולי פצועה ומדממת, כולי כואבת מאוד. ממש כמו תאונה "פגע וברח". כמובן לא כוונתי שהיא זאת שפגעה בי, ממש לא. אבל הכל כל-כך כואב, עד שזה בלתי נסבל. וכל מה שאני רוצה אחרי הפגישה זה רק למות ולהפסיק כבר את הסבל הזה שנמשך עד הפגישה הבאה, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. כי כל פגישה נגמרת בסופו של דבר. ואחריי כל סיום פגישה כזאת אני לא מסוגלת לחיות.

שלום לך. נשמע שבטיפול את נפגשת עם חלקים קשים וכואבים בעצמך, שאולי עד כה נמנעת מלפגוש. אני שומעת את דרך הייסורים שאת עוברת, ובמקביל גם את המשמעות שיש לטיפול עבורך, וחושבת כמה חשוב שאת מצליחה לראות את שני הצדדים של המטבע. נדמה לי גם שדרך המחשבה על "להעביר את הטיפול בשתיקה" את בעצם מנהלת דיאלוג עם הקול בתוכך שחושב שאולי עדיף להמשיך להדחיק, לשים בצד, לא לתת מקום לדברים הקשים. אני חושבת שחשוב מאוד שתדברי עם המטפלת שלך על התחושות הקשות שאת מרגישה. חשוב שתבינו את המשמעות שלהם, ומה את מספרת דרכן על מה שקורה לך כשאת נותרת לבד עם תכנים, רגשות וזכרונות הקשים. אני חושבת שאולי תוכלו ביחד גם לנסות לבדוק מה, אולי, יכול לעזור לך להרגיש פחות במצוקה אחרי הפגישה. לפעמים, למשל, אני מוצאת שעוזר לעצור את הפגישה 5 או אפילו 10 דקות לפני הסיום, ולהקדיש את הזמן הנותר לסיכום, לדיבור על איך את מרגישה או מה הולך לקרות לך כשתצאי. לפעמים זה עוזר להרגיש בפחות עוצמה את הפער בין הביחד ללבד, ועוזר לעשות עיבוד ראשוני של מה שהיה בפגישה באופן שאח"כ, כשאת לבד, הופך ליותר אפשרי עבורך לעיכול. אני בטוחה שתוכלו לחשוב על עוד דרכים שיקלו עבורך את ה"בחוץ". ועוד דבר לסיום. אני חושבת על כך שאת כותבת שאחרי כל פעם כזו נדמה לך שאת הולכת למות. והנה, את שורדת היטב, ממשיכה להגיע לטיפול ולהתעקש על תהליך לא פשוט בכלל. נדמה לי שיש לך הרבה יותר כוחות ממה שאת חושבת, ושאת לא ממהרת לוותר.אני מקווה שאת מצליחה להיות גאה בעצמך. מאחלת לך הרבה שלווה, ובטוחה שאת עוברת תהליך חשוב והכרחי. בהצלחה ולילה טוב, מלי.