הערכה עצמית

שלום שאלתי היא כיצד מחזקים הערכה עצמית אם אני באמת לא חושב שאני עד כדי כך שווה? ז"א תמיד יש כאלה שיודעים יותר ממני,יותר יפים ממני וכו'. אני חושב שאני סבבה אבל ממוצע לגמרי(אולי טיפה מעל) אבל כל פעם שיש מישהו שנראה טוב יותר או בעל ידיעות רחבות יותר אני מתבאס אם אני מסתכל על ניטשה מולי-איך אפשר בכלל להשוות?הרי אני בור ועם ארצות לעומתו זה מפריע לי שאני לא יודע הכל ואני אוהב גם לרדת על עצמי בצחוק בציניות מה רע כל כך בזה זה מצחיק.

שלום יוני. השאלה שאתה מעלה מעסיקה רבים (וטובים...), ואני לא בטוחה, לצערי, שיש נוסחת קסם להעלאת הבטחון העצמי. אני חושבת שחשוב להבין שתחושת הערך העצמי היא סובייקטיבית (יש אנשים יפים וחכמים שממש לא מרגישים כך, ולהפך) ולכן פחות קשורה למציאות ויותר קשורה, ככל הנראה, לדרך בה תפסו אותנו והעריכו אותנו בילדות. אם שמענו וקיבלנו את המסר, באופן גלוי או סמוי, שאנחנו יפים, חכמים, מעניינים וכו', הרי שסביר שנגדל עם התחושה הזו. הטענה היא שההורים, בילדות, מהווים את המראה של הילד: הוא מסתכל בעיניהם, ולומד איך הוא נראה (מבחוץ ומבפנים). החוויות הללו, בהיותן ראשוניות, מושרשות בנו עמוק, והשינוי הוא בד"כ איטי ודורש תהליך התבוננות והעמקה. אני חושבת שבטיפול ניתן בהחלט לבסס תחושת עצמי ראויה ומוצלחת יותר, ועבודה (עצמית או בתוך קשר) על הקולות השיפוטיים, הביקורתיים, שבתוכך ובמחשבותייך, ונסיון להשמיע לצידם גם קולות מתפעלים ומעריכים, יכול לעזור לך להרגיש יותר טוב. ולגבי הציניות - בד"כ ציניות היא דרך לדבר על דברים כואבים, פגיעים, מתסכלים. הציניות שלך כנראה פועלת מאותו מקום. נראה לי שאם יכולת לפגוש את אותם מקומות באופן רגשי ישיר יותר, בלי צורך להפוך אותם ואותך לבדיחה, היה לך קל יותר, והיית יוצא נשכר יותר. אגב, פעם מישהי אמרה לי שלתת מודע אין חוש הומור, ומה שאתה אומר מתקבע בו, גם אם הוא בצחוק או בציניות. נקודה למחשבה... בהצלחה, מלי.