הייתי פה

אני אנסה לספר את כל הסיפור, ומראש אני חושבת שלא יהיה ממש סימן שאלה בסוף. אני חושבת שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, אבל או שאני פוחדת או שלא רוצה או שניהם. אז מדובר בעבר של שנים רבות עם דסטמיה וגלים של דכאון מאג'ורי, ואני לוקחת תרופה עקב כך כבר ארבע שנים ונסיונות להורדת מינון הסתיימו במינון גבוה יותר. ועכשו או יותר נכון לפני כמה חודשים התווספה לאבחנה גם דו קוטביות ונוספה עוד תרופה, ואחרי חודשים מאוד קשים ומבלבלים היתה תקופה טובה. מאוגוסט. מעבר לרגיעה נעלמו כל המחשבות המסכסכות, הקוראות לפגיעה בעצמי, אבל חודשיים הם כנראה זמן רב מידי לטוב, ושוב כבר כמה ימים או אולי קצת יותר אני חשה בזרועות המערסלות של הרצון הזה לפגיעה, ואני מתייסרת בין ההתמסרות לחיבוק או עמידה איתנה. איכשהו בטיפול אני לא מצליחה לומר מפורשות מה קורה. בן זוגי אומר כלאחר יד כבר היינו בזה כל כך הרבה פעמים - זה יעבור, ומציע התעסקות במשהו אחר, ואני נוקבת לעצמי תאריכים: רק עד כאן ואז, אולי גם זה ואז. צריך כאן סימן שאלה?

שלום נס קטן (איזה שם חמוד...). נשמע שאת סובלת, ובאופן כלשהו בודדה סביב המצוקה שלך. את מבודדת את החוויות הקשות מהטיפול, וכנראה זוכה למענה חלקי מאוד גם מבן הזוג. אני תוהה בעצב "מי מטפל בך", חוששת שאולי הקושי לדבר על כך ולשתף אחרים משמעותיים בחייך מעצים ומקצין את מצבך. למעשה, האבחנה הדו-קוטבית היא חדשה, ומעמידה את הטיפול בך באור חדש לגמרי. ההצלחה של התרופה בתקופה האחרונה מעודדת מאוד ומרמזת שכנראה זהו הטיפול היעיל עבורך, והנפילה כעת היא כנראה שלב שתצטרכי לעבור ולאחריו תרגישי טוב יותר, בתקווה שבאופן יציב וממושך יותר. אבל, כ"כ חבל לי שאין שם מישהו שיכול להתבונן לך בעיניים, להגיד לך זאת באופן מרגיע ומלווה, ולהכיל את הקושי שאת חווה כעת (שגם בפעם המאה נשאר כואב ומייסר). אני מציעה לך בחום לשתף את המטפלת במה שאת עוברת, לדבר עם החבר על מה את צריכה ממנו (הוא בוודאי יצטרך להיות לצידך ברגעים קשים נוספים, וחשוב שילמד איך הכי נכון לתמוך בך) ומאוד מקווה שתצליחי להתעודד ולראות במשבר הנוכחי משבר חולף, בדרך לימים טובים יותר. תרגישי טוב ובהצלחה, מלי.

כן הלבד. הלבד הוא החבר הטוב. נניח והייתי עכשיו שמחה. סתם שמחה מאוד. הייתי אומרת לכולם, וכולם היו שמחים בשמחתי. הצד השני הוא בלתי אפשרי. לומר שרע. לומר שלא רוצים להיות. החבר, בן זוג, אני נשואה לו ואנחנו ביחד עוד מעט כבר שני עשורים וילדים. זה סוג ההתמודדות שלו. זה לא פשוט איתי. כמו גם שזה פשוט נפלא. הפינה של השטיח מתרוממת והנה נטאטא לשם את הכאב, וזה יעבור. איך אפשר לומר לבן זוג שזהו. ברמה קונקרטית אני מתפקדת, רחוק מטוב אבל מתפקדת ויש ניצוצות שמחפים על הכל. ביני לביני אני חוזרת עוד ועוד למחשבות האובדן, לשאלה מה הטעם.. אני שואלת את עצמי מה אני רוצה. מה אני רוצה ממך, וחושבת שאולי חופן. חופן מהמילים הכל כך פשוטות ונכונות שאת מפזרת פה, בקלות ובנדיבות. אני צריכה לומר לה אני צריכה יותר לשתף אותו אולי לחייג את המספר של הפסיכיאטר זה כל כך כבד אולי אפילו בלתי אפשרי כבר אמרתי תודה?