מלי... צורמניות עמוקה, קיומית, חודרנית..

מי כמה למה מתי ואיך השאלות רצות לי בראש ואני כבר לא כל כך בטוחה במילים שאני עוצרת, אוצרת. ריק שמסמל חידה, תסבוכת, תעלומה, בלבול שנהפך לאיבר.. אחד שלא רואים בו אך מרגישים ונושמים אותו היטב. אור שהוא חושך וחושך שהוא שקוף, דרך נעלמת, נותנת למה שכן קיים ממנו לאותת לסימני מערבולת.. שאיבה, הקאה ולעיסה מונוטונית. הכל קורה סביב, הקול הורג, כמו תמיד. קו דק חד מתמשך וצורם --------------------------- לא נגמר, לא דומע רק מדמם, ללא הבנה איפה הכל באמת התחיל.. עכשוויות מדומה, קיומיות כלל לא נבונה. טיפשה הייתי אומרת או ההפך, מחוסר ברירה: קיומיות טרופה, חכמה עד לכדי תחכום, על לכדי טמטום. לאו דווקה מובן אך ברור שמבולבל. מילים מילים מילים מה הן אומרות. מה הן שוות. לא מצליחה לנסות, לא מצליחה להראות, להראות, נעלמת.. דום. אומרים שבשעת מעשה, משהו עמוק גדול וכואב עומד על הפרק וכדי להמנע ממנו, נעלמים למציאות הכתובה לעיל. אומרים שאז הפחד מנסה להתל בי אומרים שאז אני בורחת מי אמר שאומרים שאפשר להתמודד מי אמר שבא לי על הפרק הזה אבל מה שכן אמרו לי, זה שאין דבר שעולה אם לא מסוגלים להתמודד איתו. איך מסבירים מצב זה בדיוק...??? יותר מידי הרבה זמן (בשבילי) שלא כתבתי פה.. עוד מעט שבוע.. אולי הרבה משום כל מה שעולה בי לאחרונה.. אך מה משנה הסיבה.. אני עכשיו מוצפת ומחר חוזרת אני לטיפול.. לאחר החופשה שלקחתי.. שלא ברצונה ודי לא בהסכמתה (המאולצת משהו..?).. נפשי חשקה לבטל אך היותי אינו מאפשר לי.. ליבי מת למשוך רק עוד מעט את הגבולות.. לראות מה עוד יכול לקרות לנו בקשר.. ואני בשלי.. "נילי, לא הגיע הזמן ל'התבגר'? אם אפשר בכלל..??" מה בכל אופן פרוש הבגרות..?? בני אדם אנו, חיות המוגדרות כחכמות יותר משאר היצורים.. איך בדיוק? הרי המחשבה קיימת, הדיבור גם כן.. ונתונים אלו אכן מרוממים אותנו גבוהה יותר משאר היצורים הקיימים על פני תבל אך גופנפש אחד הוא.. מדוע אם נתנה לנו מתנת הנשימה, איננו משתמשים בה כולה..? מי מאיתנו מאפשר לעצמו לנשום נשימות ע מ ו ק ו ת וא מ י ת י ו ת.. לא רק שימלאו את בית החזה אלא שתגיעה הנשימה מטה, עד לאיבר המין..?? כמה מאיתנו ב-א-מ-ת מאפשרים לעצמם לאכול בדיוק כפי שגופנו מבקש..?? כמה מאיתנו מכבדים את המכונה המשכללת הזאת, הינה אנו, המכילה את המחשבה והדיבור ומאפשרת להן להמשיך להתקיים, להיות ה'מרומם'..?? כל כך קשה לנו לתת למיניות שלנו לפרוץ, להתקיים, להיות משמעות החיים.. להגיע מעבר למיניות בכלל.. כל כך קשה לנו להזין את עצמנו באהבה.. כל כך קשה לנו לאהוב, לקבל את עצמנו.. כל כך קשה לנו לאכול את הדבר הנכון, בזמן הנכון.. בכמות הנכונה.. כל כך קשה לנו הגופניות.. דמויי גוף וכדומה.. כל כך קשה לרבים מאיתנו, המחשבה.. כל כך קשה לרבים מאיתנו הדיבור.. כל כך קשה לנו להיות.. פשוט.. ברגיעה.. במה אם כן מרוממים אנו..?? הרי הנעלה מכל אינו משמש אותנו בכבוד.. הוכחה לכך הינו העולם בהתגלמותו היום.. השחיתות.. כמות הפסיכולוגים ההולכת וגדלה משום הדרישה בכך (לא קונה את ההשכלה המתרחבת).. כמובן בהסתכלות כוללת של עיני הקטנות.. מצב נתון של בלאגן. כיאוס. מהומה. הרי שאנו, קשים לנו. ההקשבה הראשונית ליצוריות שבנו לרוב אינה מתקיימת, הכיצד נוכל להתרוממם ולהיות המרומם ולרומם את המרומם גם כן.. מעבר למה שניתן.. לקחת את המתנה.. להיות המתנה עצמה.. מחסומים מחסומים מחסומים.. אבות שעשו לבנים שעשו לבנות לבני בניהן ולבני בני בניהם... האנושיות (תרגום = הקושי) שבנו עובר מדור לדור כאשר הרוב נוסע ברוורס כאוטי אחורה וצימוק קטן, מנסה לדחוף קדימה.. שוב.. העולם בהתגלמותו היום.. המרומם נדחק לפינה שקטה ואפלה עם דלת הסגורה על רב בריח, חתומה בחותמת המלך. 'אנחנו' הקיים שם ומקווה להיות מגולה.. חלקנו מוארים לקונספט על ידי שיטות כאלה ואחרות, אופנות (אופנות!!!!!!) הבאות והולכות, 'הסוד' אם אפשר (דו משמעי, רב כיווני..) מנסים.. אם זה במדיטציות.. בטיפול, בהודו, במודעות, בקוסטה ריקה פצ'ה ממה (טיוהר), בכל 'רוחניות' מכל סוג שהוא.. יש כאלה המתענינים בקבלה, ביהדות.. והכל מתתנגד להכל.. ואני צמאה, נחנקת בתוך תוכי לבירור עמוק, משמעותי.. ובמקום, יוצאת אני יותר סבוכה מאשר 'כניסתי'.. לא ברורה בכלל (אפשר לשמוע.. חיוך קט, עצוב..) כואבת, דואבת בנשמתי. אין לי מושג איך לפרוק אין לי מושג איך למצוא מה הלז, הכאב שקיים בתוכי, הבלבול המזין אותי כפי שצבע מאכל רעיל, 'יזין' יצור.. מהסוג ה'הוא'.. המוגדר כ'מרומם'.. כ.. - אדם??... זוהי לא רק שאלה של מהות, זוהי שאלה עמוקה יותר מכך ואין לי מושג איך לומר אותה, להגדיר אותה. גם לא לעצמי. אין לי ספק שהמחשבה שלי הינה תוצאה של הנפש שבי שחוותה את אשר חוותה.. (((((((((((((((((((צעקה חדדדדה שואבת, עמוקקקההההה))))))))))))))))))) אין לי ספק שהאני שבי הינו השלכה, תוצאה. משום מה אין לי ספק ברור אך יש בי ספק חד. וההוא, ב-ר-ו-ר. עד לכדי כאב. כן, כאב. כ—א—ב!!!!!!!!!!!!!! לכן אני פה. פה, בפורום.. פה, עכשיו, בעולם.. לכן נילי??? האם 'שומעת' אני את דברי..?????; ל-כ-ן?????????? לא תכננתי להתפלסף.. רק רציתי כל כך רוצה בפשטות, ר-ק, לדבר.. ובמקום, יצא לי בתיאוריה.. ממקום שהוא הכי אני. רק שלא ברור לי מהו.. מה הטעם אם כן..? מלי, לא הייתי פה.. את חסרה לי בראש, חסרה לי היציבות.. אם יש דבר כזה בכלל.. אני באה לפה ולא חושבת שיש מענה למועקה הקיומית על כל הרובד הרגשי והמחשבתי שהיא פותחת, הכל כך לא מרומם.. פאקינג טיפול.. מבחינתי הבסתה נסגרת אם לא נסגרה וירטואלית, מזמן.. מרגיש כמו מילים אחרונות.. לפני נעילת דלת מהותית. ~נילי~

נילי יקרה. תודה על שהשארת את הדלת פתוחה עבורי, ולו לקצת. שומעת את הבלבול, הכאוטיות, הפילוסופיה שנוגעת-לא נוגעת, ספק מקרבת ספק מרחיקה, חושבת כמה את מבקשת עכשיו, גם אם לא באופן ישיר ומודע, שקט, ארגון, סדר. מרגישה שאת צריכה עכשיו יד בטוחה ואוהבת, וקול מבחוץ שמתעקש שהכל יהיה בסדר, עד שתוכלי להגיד זאת לעצמך. שמחה על חזרתך לטיפול מחר, מרגישה שתהיי פחות לבד עם מה שעובר עלייך. ובינתיים, כאן, מקווה שאת שומרת על עצמך, סוגרת דלתות אבל פותחת אחרות, ובעיקר - שומרת על תקווה ואמונה שעוד תרגישי אחרת. לילה טוב ושקט, מלי.