אני צריכה יד
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מלי יקרה, מקווה שאת בטוב. אני לא משו בכלל...הכל כל כך הפוך אצלי לאחרונה ....כשצריך לישון אני ערה, כשאני רוצה להתקרב אני מתרחקת, כשאני נזקקת אני בועטת, כשאני רוצה להגיד שאני אוהבת אני "מתנהגת" שונאת, כשמראים לי אהבה זה מרגיש לי דוקר וחונק, כשנדרש ממני לאסוף את עצמי ולתפקד, לעשות זינוקון בעלייה, אני עוזבת את הדוושות ומורידה אמברקס, כשאני כל כך רוצה קצת להרגיע, לפרוק, כלום לא יוצא, כאילו הבכי הוא רפלקס שנכחד או שגזע המוח של הנפש שלי כבר לא מתפקד... ורע לי ברמות שאין דברים כאלה...הכל מעורער, מעוות, צורם, מסוייט. אני נרדמת לפנות בוקר מותשת מהניסיון שלי לשרוד את המתקפות הפנימיות ומתעוררת אחה"צ ל"קולה" של רגל שמאל שלי שלא מרפה וקוראת לי לפגוע בשלמותה... בקיצור סרט אימה שמתקרב כבר לרמה של יצירת מופת. גיהנום מושלם. אני כל כך משוועת שמישהו יצעק כבר Cut (ובבקשה, בבקשה שהוא לא יישתמע לשתי פנים), שיושיט יד שתלחץ לי על הלב ותעצור את הדימום. ס ו ל מ י י ר נ ו
סולמית יקרה. יש ימים או תקופות כאלה, שנדמה כאילו משהו משובש בדרך שבה אנחנו רואים, מרגישים, חווים, שופטים. זו הרגשה נוראית כי מצד אחד זו את, שסובלת, שכורעת תחת הלחץ והעצב, ומצד שני יש שם מישהי שמרגישה ומגיבה כ"כ אחרת, הפוך. ונשמע שבתוך השיבוש הזה, בתוך הקונצרט הצורם הזה, את מבקשת שישתיקו את המוזיקה. רוצה לצעוק לך את ה"די" שאת כ"כ מבקשת, אבל חושבת שאולי הוא יצטרך לבוא מבפנים כדי להשמע, וגם אולי שיהיה מדובר בתהליך (כן, שוב המילה המעצבנת הזאת...) שלאט לאט תוכלי להרגיש פחות מבולבלת לעצמך, ופחות מיוסרת. מאחלת לך בכל ליבי לילה טוב ושקט, מלי.
מלי, לאט לאט זה כנראה לאט מדי בשבילי... אני כבר מתנדנדת על הקצה. תודה בכל אופן, #
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
