..................................................

היי מלי, כל כך רוצה לכתוב כאן, אבל המילים יוצאות בקושי הן בשל עוצמת הכאב והן בשל התחושה שאפילו המילים שלכם כבר לא יצליחו להקל. לפני הטיפול הכאב היה חלק מחיי היום יום, היום כשהוא מגיע זה ברמות גבוהות יותר, למרות העובדה שאני נמצאת בטיפול, כי אני יודעת שיכול להיות אחרת. אני מכוונת למצב האחר, עושה שינויים, אני מעיזה, מתעקשת על הטיפול, מתעקשת על עצמי ו.. אוף!!! כמה זה יכול להיות קשה. מרגישה שפשוט מצליחה לאמלל את עצמי שוב ושוב. כאילו דבר לא השתנה, אבל כן השתנה ומשתנה. עשיתי כבר המון שינויים פנימיים עם עצמי, ועכשיו מתרגמת אותם למציאות. במיוחד בקשרים עם בני המין השני. קשה לי ואני מקבלת מהסביבה כל פעם את הקושי בחזרה. הכל סובב במעגלים, הכל הולך לאט, עם התנגדות, הכל מצריך מאמץ כל כך גדול. כאילו אני נלחמת. אבל נגד מי? ולמה? למה מלחמה? אני בן אדם של שלום. זה ייגמר יום אחד? מרגישה לבד וזרה. לבד בעולם הגדול וזרה לאחרים ואפילו לעצמי. יום אחד הרגשתי ש"אני זה אני" וזה היה כל כך נהדר להרגיש את זה, התחושה הזאת אבדה לי, ופתאום נראה לי שאני שוב פעם לא יודעת מי אני בכלל. רק הכאב מצליח להגדיר אותי. כל כך הרבה מתרחש בעולם ולי כאילו אין קשר אליו, אני לא נמצאת בתוכו. נראה לי שאם אעלם לא אחסר לאף אחד. כואב לי עוד יותר שאני חושבת את המחשבות הללו ואף מעלה אותם בכתב. כל כך רוצה לכתוב באופן אופטימי, חיובי, על רגעים טובים, על התקדמות ועל בריאות נפשית מיטבית. מצטערת. תודה, שירה.

שלום שירה. אי אפשר לטעות בדרך שאת עושה. נשמע שאת חווה כעת הרבה מצוקה וכאב, ועם זאת, רוב המכתב שלך משקף תחושות ורגשות אחרים, אזוריים נפשיים שהיית בהם ונחרטו בתוכך. וכעת, הכאב גדול, אבל יש לצידו תקווה או ידיעה שיכול להיות אחרת. אני חושבת שזה הישג גדול - לזכור בתוך הרע את הטוב, אולי לזה מתכוונים כשמדברים על "לראות את האור בקצה המנהרה". אני מקווה שאת זוכרת שאם חווית או הרגשת משהו בעבר, כנראה שהוא קיים, וכנראה שיש לך את היכולת להרגיש אותו (משהו שאני בטוחה שבעבר היה פחות ברור). מקווה שהחלק הקשה והכואב יתחלף מהר באור שבקצה, ובינתיים - ממשיכה ללוות... מלי.